Thursday, July 27, 2017

דרישות בשמים ותשלום מתחת לרצפה: משרה לאשה



לפני זמן קצר פורסמה מודעה על משרה במחלקה לאנגלית אוניברסיטת שיקגו, לכאורה ארוע משמח, יש כל כך מעט משרות במדעי הרוח. אבל  מי שבדק את המודעה נדהם לגלות שהדרישות היו בשמים והתשלום מתחת לרצפה-- 27 אלף דולר לשנה. נכתבו תגובות זועמות על החוצפה, אבל היו גם כאלו שכתבו שזאת משרה מצוינת למרצה מתחיל/ה ולתחילת הקרירה שלה. ועכאלו שטענו שאם יש משכורת נוספת של בן זוג אז זאת בהחלט אופציה.
התגובה השנייה מדאיגה אפילו יותר מהראשונה. נכון יש גם כאלו שיסכימו לעבוד בהתנדבות במשרה הראשונה כדי ללמוד וזה עניינן אבל במאה ה21 לעשות למישהי את החשבון הפיננסי שלה ושל בן זוגה זה ממש לא מתאים,  במאה ה20 בארצות הברית זה היה מאד מקובל.
כסטודנטית לדוקטורט באוניברסיטת איובה קיבלתי משרה כמנהלת תוכניות/אסיסטנטית בבית הלל המסונף לאוניברסיטה. אותה אוניברסיטה היא המשכן של הסדנה המפורסמת לכתיבה ספרותית שבאיובה סיטי.  זאת הייתה מישרת חלומות  למישהי כמוני עם תאר ראשון ושני בספרות. המטרה שלי הייתה להפוך את בית הלל למרכז תרבותי וספרותי, עבדתי קשה, ובשנה השנייה לעבודתי אחת התוכניות שיזמתי זכתה בפרס יוקרתי.
למרות שהעבודה בהלל הייתה קשה ועבדתי שעות ארוכות ובכל החגים שילמו לי פחות משאר חברי שהיו עוזרי מחקר באוניברסיטה. לכן כיון שהייתה לי הוכחה ברורה להצלחה לקראת השנה השלישית לעבודתי ביקשתי העלאה בשכר. בקשתי נדחתה.
חבר המנהלים והרב שהיה הבוס הישיר שלי, כולם היו גברים. אוף זה רקורד הם אמרו לי שיש לי מזל שהייתה לי עבודה מעניינת, ובנוסף אני הרי לא צריכה את הכסף כי בעלי פרופסור ומרוויח היטב.  כמובן שהתפטרתי.
אני מאד מקווה שאוניברסיטת שיקגו תתעשת ותשנה את הגדרות המשרה, אבל מה שחשוב להבהיר זה שאפילו לאוניברסיטת יוקרה אין זכות מוסרית להציע סכום מביש כזה שאלא ניתן  להתקיים ממנו ולעשות לנו את החשבון איך זה בכל זאת אפשרי לנו לקחת את המשרה..

Wednesday, July 12, 2017

יאללה סייד בוא כבר הביתה


בעיירה קטנה במערב התיכון בארה״ב יושב סופר ישראלי מעולה ומבזבז את זמנו וכשרונו. שמו סייד קשוע, וכשהיה גר בישראל הוא היה אחת מנקודות האור בעתון הארץ: לא יכולתי לחכות לקרוא את מה שכתב על חוית הפלסטיני שמתנהל בעברית בישראל.
יש כותבים שניתן לתרגמם בקלות ויש כאלו שהם סרבני תרגום. לפני זמן מה שמעתי ברדיו האמריקאי סיפור שלו. התרשמתי, אך לא ממש הופתעתי כמה טבעי נשמע הסיפור באנגלית. הכרתי את הסיפור, והתובנות של קשוע, הביקורת העדינה של ישראלים ופלסטינים כאחד, והשנינות שלו הבריקו באנגלית כמו במקור העברי.
כפלסטיני ישראלי, קשוע מתרגם ללא הרף מערבית לעברית, ומעברית לערבית. הביוגרפיה שלו היא התגלמות התרגום.קשוע נולד בעיירה טירה, ובבית הספר למד ערבית ועברית. בגיל 15 התקבל לפנימיה למדעים ואמנויות בירושלים. יתכן מאד שהיה אחד מהפלסטינים הבודדים, אם לא היחיד, במחזור שלו. בבית הספר היה עליו להתנהל רק בעברית.
בספר תרגום ואימפריה: גישות פוסט קולוניאליסטיות, דגלאס רובינסון טוען שיצירה המתורגמת מתרבות של מיעוט לתרבות הגמונית (במקרה זה לאנגלית), נתפסת לרוב ככבדה, קשה, משונה, ושונה, ובשל כך בעלת עניין מועט, ורק לציבור מצומצם. יותר מזה, לדעת רובינסון התרבות ההגמונית תתרגם רק את אותן יצירות של סופרים מתרבות של מיעוט מדוכא, המאששות את הדעה הקדומה של התרבות השולטת על זאת הנשלטת.
קלילות התרגום לאנגלית של סייד קשוע מחזקת את הטענה של רובינסון. קשוע נמצא סימולטנית בפנים ובחוץ בשתי תרבויות ושפות, וכך הוא רואה את מה ששקוף ובלתי נראה לרבים מהישראלים. בנוסף, מסקנותיו אכן מאששות את הדעות הקדומות על החברה בישראל.
כמי שחייתה שנים רבות בארה״ב, אני זוכרת זמנים שהיה עלי לברור את מילותי בקפידה ולהעביר מסר קצר, מעניין, וברור. כשאני קוראת את קשוע אני מרגישה שגם הוא עבר כילד, ועובר גם כעת כמהגר בארה״ב, חויה דומה.
בעבר הוא הצליח להפוך את החסרון ליתרון ולרתק את הקורא. אבל עכשיו, כשהוא מספר על חויות המהגר בעולם החדש התובנות שלו שטחיות וקצת בנליות.
אני מתגעגעת לסייד קשוע החכם, המקורי והשנון שהכרתי, יאללה סייד בוא כבר הביתה.

Monday, July 10, 2017

סולם [חוסר] המזל



במחלקה האונקולוגית בבית החולים בתל אביב שם בעלי טופל לסרטן ריאות, הכימותרפיה ניתנה בחדר גדול שהיו בו מספר כורסאות למטופלים וכיסאות רגילים למלווים שלהם. כיון שזה היה תהליך ארוך, הייתה לנו הזדמנות לדבר עם מי שהיה באותו זמן בחדר, ולכמה שעות הפכנו לקבוצת תמיכה ספונטנית
ביום שישי אחד היינו רק ארבעה בחדר. בעלי ואני, אדם מבוגר בערך בגיל שלנו, ואשה צעירה. התחלנו לדבר. היא סיפרה לנו על חייה ועל המחלה. הסתבר שנישאה רק זמן קצר קודם והיא אם לתינוק. האדם המבוגר שישב איתנו לא התאפק והגיב: ״זה כל כך לא פייר שאת חולה, את כל כך צעירה ויש לך תינוק״
בלי לחשוב פעמיים היא ענתה לו: ״אתה טועה, אני הרבה יותר ברת מזל מילד קטן שחולה בסרטן, לפחות הספקתי לחיות ויש לי אפילו תינוק.״ֿ התגובה שלה הייתה לא צפויה ולא ידענו מה לומר. ברור שהיא לא רצתה את הזעם או את הרחמים שלנו. למרות מה שאמרה, הסכמתי בליבי עם מה שאמר אותו אדם, לא יכולתי לחשוב על שום דבר יותר גרוע ממה שקרה לה.
השראה יכולה להופיע במקומות בלתי צפויים ובכל זאת לחולל שינוי. בזמנים קשים אנשים נוטים להיאחז באמונות תפלות, ויש כאלו שאפילו מאמינים שללכת מתחת לסולם מביא חוסר מזל. אותה אישה צעירה העניקה לנו סולם של מזל לגמרי שונה, בו ילד קטן ממוקם בשלב הנמוך ביותר והיא ברת המזל ממוקמת שלבים אחדים מעליו. אחרי ששמענו אותה גם אנחנו מיקמנו את עצמנו על הסולם, בעלי ואני-- שנינו היינו הרבה יותר ברי מזל מאותה אם צעירה.
השוואה לא תמיד עוזרת, חוקרים טוענים שלהשוות את עצמנו לאנשים אחרים שמזלם שפר עליהם גורמת לנו לקנאה ולחרדות. אבל בזמן משבר אם אנחנו יכולים להשוות את עצמנו לכאלו שהם יותר אומללים מאיתנו זה בהחלט מאפשר לנו להרגיש יותר טוב, ולמצוא כוח להתמודד. לנו זה עזר.
אני מאד מקוה שאותה אשה צעירה מחדר הכימוטרפיה החלימה והיא נמצאת איתנו היום. אבל אם לא, מנחם אותי לחשוב שהיא האמינה שהיא הספיקה לחיות.

Wednesday, July 5, 2017

״תתפשטו״-- או מה צריכה תנועת נשים לעשות כדי להגיע להתקשורת





בקיץ 2014 במהלך המלחמה בעזה  כ30 נשים נפגשו יחדיו בחדר קטן בתל אביב והחליטו שמוכרחים לעשות  מעשה כדי לעצור את האלימות ולמנוע את המלחמה הבאה. כך קמה תנועת נשים עושות שלום, תנועת שטח פוליטית לא  מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות (לפי החלטת מועצת הבטחון 1325).

ניתן היה לחשוב שבמדינה כמו שלנו כולם ישמעו על נשים עושות שלום, היא הרי תנועת הנשים הגדולה ביותר בישראל, בכל הזמנים ויש בה כיום כבר יותר מ20000 חברות וחברים רשומים, ובפייסבוק יש לה יותר מ-  38000 עוקבות ועוקבים.
 אם עושים חשבון פשוט הרי זה הגיוני שכמעט לכל אדם בישראל יש מכרה או קרובה ואולי אפילי בת משפחה: אמא,אחות, בת, או אפילו סבתא שהיא חברה בנשים עושות שלום.   

אבל באופן מפתיע, למרות שבשלוש השנים האחרונות לא עובר יום בו אין ארוע או פעילות של נשים עושות שלום, כמו למשל עמידה בצמתים עם שלטים שדורשים הסכם מדיני, או חוגי בית, הרצאות, דוכני הסברה ופרויקטים ארציים, נדמה לפעמים שנשים עושות שלום היא תנועה סודית לפחות כמו הבונים החופשיים..

מסתבר שעשרות אלפני נשים שעובדות בנחישות וללא הפסקה כדי  ללחוץ על המנהיגים להגיע להסכם מדיני יכולות בהחלט להישאר שקופות אם לא  צופים בהן בטלויזיה, שומעים עליהן ברדיו,  וקוראים עליהן בעתונים ובמדיה החברתית.

נראה שתנועת נשים עושות שלום מתמודדת לא רק עם האתגר העצום של קידום הסכם מדיני, אלא עם בעיה הרבה יותר שגרתי, איך משיגים סיקור תקשורתי?

את התשובה קבלתי באופן די בוטה מכתבת זרה שמתגוררת כבר יותר מ15 שנה בישראל ומכסה את מה שמתרחש באזור לעיתונים גרמניים.

פגשתי אותה לפני שנה בצעדת התקוה  של נשים עושות שלום. צעדת התקווה הייתה  אירוע מתמשך ורב משתתפים שהתחיל בטקס וצעדה לילית במוצאי ראש השנה בראש הנקרה בצפון, והסתיים בסוכות בעצרת המונית בירושלים בה נכחו מעל עשרים אלף אישה ואיש. במשך שבועיים היו אירועים רבים וצעדות מקומיות בכל הארץ. לימה בואי כלת פרס נובל לשלום שהייתה בין הנשים שהצליחו לגרום לסיום מלחמת האזרחים בליבריה
הגיעה לתמוך בתנועה ונאמה בעצרות שונות ברחבי הארץ. היא גם השתתפה עם נשות התנועה בארוע מרגש בקאסר אל יהוד בו לקחו חלק אלפי נשים פלסטיניות, וישראליות שצעדו יחדיו בדרישה  לשלום.
 הכתבת ואני הקשבנו יחד לנאומה של לימה בואי ששיתפה את הקהל באתגרים שהיו לה ולחברותיה במאבקן הקשה בארצן כדי לסיים את שפיכות הדמים בארצה, ועודדה  את תנועת נשים עושות שלום להמשיך לפעול ללא פשרות למען השגת הסכם מדיני .כשהסתכלתי על הכתבת ראיתי שהיא בוכה מהתרגשות..

אבל בכל זאת הכתבת החליטה לא לכתוב מאומה בעתון על צעדת התקוה. כששאלתי אותה מדוע, היא כתבה לי: ״נשים שפועלות למען שלום לא מעניינות אף אחד ובודאי לא את התקשורת, תעשו משהו דרמטי, תתפשטו! אז תגיע התקשורת, ואני מבטיחה שגם אני אכתוב עליכן.״

לומר את האמת נדהמתי, לא האמנתי שבמאה ה21 לאחר שעברנו מאבקים כה קשים לשוויון ויצוג הולם, דרישה רצינית של נשים לשלום תתגמד ל״תתפשטו״ כדי לקבל סיקור בתקשורת.  זה לא יקרה, לפחות לא בינתיים. אני מאד מקווה שאותה כתבת טועה והתקשורת היא יותר בוגרת ואחראית מאיך שהיא תופסת אותה..

ביום חמישי הקרוב ה6/7 בשעה 6 בערב חברות תנועת נשים עושות שלום תצאנה, כן לבושות, ל140 צמתים ברחבי הארץ כדי להזכיר לציבור שעברו כבר שלוש שנים מצוק איתן ביולי 2014  ועדיין לא נעשה דבר לקידום הסכם מדיני.
אני  מצפה שגם התקשורת תגיע, אחרי הכל זאת האחריות שלה לידע את הציבור בישראל בכך שתנועת נשים כל כך גדולה דורשת עתיד טוב יותר לכולנו שיוכל להגיע רק בעקבות הסכם מדיני.



Friday, June 2, 2017

מזל טוב ליום הולדתך ה104 ברברה פים ועל חופש היצירה



ב2 ליוני 1913 נולדה הסופרת ברברה פים בכפר קטן בבריטניה. כשקראתי את ספרה הראשון ״ איילות מאולפות״ הסתבר לי שהיא כתבה אותוו בגיל 23. אף פעם לא תארתי לעצמי שספר משעשע זה, ביחד עם שאר יצירתה, יהפכו לחלק משמעותי מחיי.
קשה לתאר זוג מוזר משתינו: היא בריטית ומלכת האנדרסטייטמנט ואני ישראלית ונוטה למלודרמה. הדעות והביקורת החברית שלה מובעות בצורה מאופקת מעודנת ואירונית. אם לא קוראים היטב בין השורות קל מאד להחמיץ את הביקורת, ואני שיפוטית ודעתנית
הרומנים שלה מתארים עולם שונה לגמרי משלי, אפילו כשהיא מתארת את לונדון נדמה שזאת עיירה פרובינצייאלית. הרומנים הראשונים שכתבה בשנות החמישים מספרים על עולם שכבר לא קיים: בריטניה שלאחר המלחמה ומדינת הרווחה. הגיבורות שלה לגמרי שונות ממני וחברותי, רבות מהן רווקות וחייהן החברתיים ממוקדים בכנסיה..
אבל כתיבתה משעשעת ושנונה, ואיכויות אלו הן אוניברסליות. כיון שהעולם שלה והסגנון המינימליסטי שלה סקרנו אותי כשהגיע הזמן לבחור נושא לתזה בלימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטה העברית ידעתי שאני רוצה לכתוב על ברברה פים. הפרופסורית שאותה ביקשתי להנחות אותי בעבודת הדוקטורט היתה סקפטית. היא קראה בעבר רומן של ברברה פים ולא התרשמה כלל, להיפך המסקנה שלה הייתה שפים שטחית ולא מספיק משמעותית.
אבל היא לא אמרה לא והציעה שאמצא דרך לשכנע אותה בערך שיש למחקר על ברברה פים. העובדה שפים נבחרה בשנת 1977 על ידי המוסף הספרותי המוערך של הטיימס בתור סופרת מעולה שהיא הכי פחות מוערכת במאה ה20 לא היה טיעון מספק לשכנע את המנחה שלי.
לפי בקשתה כתבתי מאמר קצר על אחד מהרומנים החביבים עלי שפים כתבה בשנות ה50 : ״גביע הברכות״ הוא נכתב בגוף ראשון מנקודת הראות של גבורה מפונקת, מוגבלת, ואפילו שטחית שבאופן שיטתי לא מבינה מה קורה מסביבה (הקוראת מבינה הרבה יותר טוב:-). הרומן דן באופן מרומז בנושאים אקטואלים כמו עבודת נשים, הכנסיה, מודרניות, והומוסקסואליות שבתקופה זאת עדיין הייתה עבירה ברת ענישה.
האתגר עבד, וכתוצאה מכתיבת המאמר כתבתי את התזה על ברברה פים. אני לא חושבת שכתוצאה מהמחקר המנחה שלי שינתה את דעתה על ברברה פים אבל זה כלל לא היה העניין. משמעות חופש היצירה, האמנות וחופש אקדמי היא שלסטודנטים וסגל אקדמי יש אפשרות לעסוק במה שמעניין אותם ושאסור לדעות אישיות ושיקולים פוליטיים להשפיע על החלטות אקדמיות
ובקשר לברברה פים: הסופרת הכי פחות מוערכת במאה העשרים, היא המשיכה לכתוב למרות שיצירתה הייתה דחויה כמעט 20 שנה. כרגע, בגלל ציניות ולחצים פוליטים לא רלונטיים, האמנות ומדעי הרוח בישראל מוצאים עצמם דחויים, מושמצים ומוזנחים. אבל אסור לוותר, גם החושך הזה יגמר ואז נצטרך יותר מכל את הספרות והאמנות.
מזל טוב ברברה פים ליום הולדתך ה104 ותודה על ההשראה

Wednesday, May 31, 2017

שבועות חג האלמנות


החגים הם זמן קשה לא/נשים בודדים וכמובן גם לאלמנות שבשבילן כל חג הוא תזכורת למה שהיה ואיננו עוד. יש חגים שהם קשים במיוחד בשבילי כמו ראש השנה ופסח, אבל אני הכרזתי על שבועות כחגה של האלמנה המבוגרת
באופן מסורתי קוראים בשבועות את מגילת רות, אני מציעה קריאה קצת אחרת:
אלמנות היא אחד הנושאים המרכזים של מגילת רות. העלילה מתחילה במואב שם אנו פוגשות שלוש אלמנות נעמי ושתי כלותיה ערפה ורות. נעמי האלמנה המבוגרת עברה טרגדיה כפולה (ואולי משולשת) היא איבדה לא רק את בעלה אלא גם שכלה את שני בניה. בנוסף, היא גם בודדה וחסרת כל בארץ זרה בעוד כלותיה שתיהן מואביות.
בתנ"ך האלמנות והיתומים נחשבים לפלח האוכלוסיה החלש והפגיע ביותר בחברה, אך במהרה מסתבר שנעמי אינה חסרת ישע. היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולחזור ממואב לישראל. היא מציעה לשתי כלותיה להישאר במולדתן. עורפה נענית להצעה. למרות שהחלטתה מוזכרת במקרא רק בשורה קצרצרה, חשוב לציין שהבחירה של עורפה מעידה על נחישות ואומץ. היא מוותרת על משפחתה ועליה לנסות ולבנות את חייה מחדש בעצמה.
בחזרתן לישראל נעמי לוקחת על עצמה את הטיפול והדאגה לכלתה הצעירה האלמנה רות. כדי להבטיח את עתידן נעמי מתכננת מהלך יצירתי של השבת נכסי המשפחה. מימושו יתאפשר רק על ידי השאת רות לחתן ראוי ומתאים, מאותו השבט.
לאורך ההיסטוריה אלמנות רבות בספרות ובחיים האמיתיים עשו בדיוק כך. אך בניגוד לספרות שם נישואי נוחות מוצגים לעיתים קרובות, כאופורטוניזם קר, בזמן התנ״ך לשאת אלמנה צעירה היתה חובת הרווק מאותו השבט. המספר המקראי מבהיר שלא רק רות מקבלת את סמכותה של נעמי, גם בועז, החתן העתידי, מזהה את כוחה ומכבד אותה כראש המשפחה
מגילת רות היא דרמה מרתקת המדגישה אחווה נשית, אך בשבילי כאלמנה היא הרבה מעבר לזה. המגילה  בשבילי, ואולי גם בשביל אלמנות אחרות,  היא השראה להיות אמיצה, לקחת מנהיגות ולשנות את המציאות שלנו ושל סביבתנו


Wednesday, May 24, 2017

ברוך הבא תהליך השלום



באוגוסט 2014 בזמן מלחמת צוק איתן התחלתי לכתוב בלוג בטיימס אוף ישראל. בכל התקופה הזאת ״שלום״ לא הופיעה כמילת מפתח המוצעת לבלוגרים. באוגוסט האחרון שנתיים אחרי המלחמה, בפוסט אחר על שלום שכתבתי בעיתון, הערתי על כך.
זה לא מקרי, בשנים האחרונות המילה שלום ירדה מאד מגדולתה:
קודם היו הבחירות במרץ 2015 כאשר המועמד ביבי נתניהו שכח שהוא גם ראש הממשלה של כולנו וביום הבחירות הזהיר את תומכיו מהאזרחים הישראלים האחרים, הבוחרים הערבים, אלו שנוהרים לקלפיות.
באוקטובר 2015 אותו ראש הממשלה בישר לנו שלעולם נחיה על חרבינו. ואפילו ממש לפני חודש,ביום הזכרון האחרון לחללי צה״ל ראש הממשלה המשיך לדבר, ברוח מגש הכסף, על כך שעתידנו תלוי באומץ ובקורבן של בנינו ובנותינו שבלכתם מצווים לנו את החיים.
נראה בברור ששלום כבר לא רלוונטי ושבכל פעם שאנחנו מברכים אחד את השניה בשלום אין אנו דוברים אמת. גרוע מכך, ממה שאני רואה מסביב שלום הפך למילה צינית פוליטית שיש לה קונוטציה שלילית של שמאל ישראלי שנוא.
למשל, בתגובות למאמר על נשים עושות שלום שפרסמתי בפייסבוק זכיתי לקיתון של התקפות מייאשות.
במאמר הדגשתי שמאז שהוקמה תנועת נשים עושות שלום לאחר מבצע צוק איתן, היא הגדירה עצמה כלא מפלגתית. זאת תנועת שטח שמהווה מטריה לנשים רבות מרקעים שונים ודעות פוליטיות שונות. נשים עושות שלום נשארה באופן מודע בתוך הקונצנזוס והדגישה רק ערכים שלכאורה, לא שנויים במחלוקת. זה היה אמור לעבוד, האם ישנה אשה שתודה שאינה רוצה שלום?
כנראה שכן, אחת הקוראות שמופיעה בתמונת הפרופיל שלה עם תינוק חייכן טענה שהרצון לשלום הפך למכבסת מילים ועמדה על כך שמי שמאמינה ששלום זאת לא עמדה פוליטית היא טפשה ובורה. היא התכוונה אלי.
כמה עצוב שאנשים מוותרים על הזכות לחיות בשלום ואפילו פוחדים ממנו. אבל זה יותר מפחיד כשנשים צעירות, במיוחד אמהות, משלימות עם כך שגם בעתיד ילדיהם יחיו על חרבם.
נראה שבאקלים הפוליטי של היום ערכים אוניברסלים כמו לא תרצח, לא תגנוב, ולא תחמוד כבר לא תקפים וכך גם השלום.
אבל לאחרונה, במפתיע, משהו השתנה. אולי זה הדמיון שלי ,אבל הייתי רוצה לחשוב שזה קשור בנחישות וביצירתיות של תנועת נשים עושות שלום שהחברות בה עובדות ללא הרף לקראת השגת הסכם מדיני עם שכנינו שיביא לשלום בר קיימא. מאז פסח הנשים היו במיוחד עסוקות: הן נסעו ברכבת השלום לבית שאן, עמדו במשמרות מול משרד הבטחון בקריה, הפגינו מחוץ לכנסת ביום בו ראש הממשלה הגיע לועדת ביקורת הכנסת לדון במסקנות דוח המבקר על צוק איתן , נכחו באותה ועדה עבכנסת ועוד ועוד. לכבוד בואו של הנשיא טראמפ לישראל הן יצרו מייצג שלט אנושי ענק שנראה בבירור מהשחקים ״מוכנות לשלום.״ ביום ב׳ הן שוב עמדו, הפעם מחוץ לבית הנשיא, כדי להזכיר למנהיגנו שאנחנו מצפים שיגיעו להסכם מדיני.
אני לא בטוחה מה בדיוק קרה, אבל היום כשבדקתי את מילות המפתח בטיימס אוף ישראל מצאתי לשמחתי את צמד המילים ״תהליך שלום״ בין שאר המילים. אנו יודעים שמילים גם יוצרות מציאות. תודה לטיימס אוף ישראל וברוך הבא לתהליך השלום

המאמר פורסם באנגלית בעתון הדיגיטלי טיימס אוף ישראל