Thursday, December 22, 2016

לכבוד יום המורה בישראל ה22.12.16



לכבוד יום המורה בישראל מאמר שכתבתי לפני שנה על המקצוע הטוב ביותר בעולם: מורה

הסצנה הראשונה של הסרט טורקי המרגש ״ילדות פרא״ מראה פרידה של מורה אהובה מתלמידתה הקטנה בסוף שנת הלימודים. התלמידה בוכה והמורה מרגיעה אותה ומבקשת שתכתוב לה. המורה הצעירה עוברת מהחלק האסייתי של תורכיה על שפת הים השחור לאיסטנבול. הסרט מסתיים בכך שהתלמידה, שחייה הפכו לבלתי נסבלים, בורחת מהבית עם אחותה הגדולה מרחק 1000 קמ כדי להגיע לבית מורתה. היא יודעת שרק עליה היא יכולה לסמוך, ולשם עליה להגיע, ואכן הפגישה המרגשת שלהן מוכיחה שצדקה. המורה כאילו ציפתה לה והילדה מצידה הגיעה לחוף מבטחים.

זה לא קורה רק בסרטים. זאת ראייה אידאליסטית של המורה המסור זה שמקדיש את עצמו לתלמידיו ויש כמובן הרבה דוגמאות כאלו בחיים ובאמנות.

למורה תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו של התלמיד הצעיר ואני בטוחה שכולנו יכולים לחשוב, ולהזכר במורה שהאמין בנו, תרם לנו, לא ויתר לנו או עלינו, ועודד והעצים אותנו. את אותו מורה לא נשכח לעולם.

במוסדות ההשכלה הגבוהה, באוניברסיטאות ובאקדמיות תפקיד המורה שונה. אבל גם כאן, במיוחד בתארים המתקדמים, יש למורה/ מנחה תפקיד חשוב, והקשר בינו לבין הסטודנט הוא לא פחות משמעותי. בעלי עליו השלום שהיה פרופסור בפקולטה לנהול בתל אביב תמיד אמר קודם תמצא מנחה, כי זה הדבר החשוב ביותר בלימודי דוקטורט, ורק אחר .כך נושא

תפקידו האמיתי של המורה, כמנחה ומנטור, לא יכול אף פעם להצטמצם רק להנחייה מקצועית. מורה אמיתי איננו יכול להיות ותרן ורך, כדי לעשות את המיטב עליו להיות גם קפדן ודורש.

בשנים האחרונות מאז שמוסדות החינוך הפכו ליותר ממוסחרים והתחרות גברה האפשרות של המורים להמשיך לעשות את מלאכתם נאמנה נשחקת. כשהדגש הוא על כך שהתלמיד הוא הלקוח וזה תמיד צודק קשה להציב דרישות ויש לחץ על המורה להתפשר ולהיות פופולרי, ופופולריות לא תמיד עולה בקנה אחד עם קפדנות ומצוינות. ואתם בודאי מכירים גם את כל סוגי המשובים שמטילים מורא על מורים ועובדים

. נראה שלהיות מורה מסור היום דומה קצת להליכה על חבל דק: ולזה נדרשים גמישות, חוזק, דמיון והרבה רצון. זה ממש לא פשוט. אך בשבילי סופו של הסרט הטורקי עם הפגישה המרגשת של הילדה עם מורתה ממנה ברור שהילדה הגיעה הביתה היא הוכחה נוספת מדוע בכל זאת ולמרות הכל אין מקצוע חשוב יותר ממורה.

Saturday, November 26, 2016

שלוש שנים בלי אריק



בחלק האחרון של שירה של דליה רביקוביץ ״לזכרו של אנטואן דה סנט-אקזופרי״. המשוררת מלאת צער על כך ש״העולם כבר איננו מה שהיה/עשב ורוח,/רוח וחול./ זה בודאי מראה העולם/ שאין בו יותר /סנט- אקזופרי.

בהעדרו של סנט אקזופרי רק שברים נשארו ואין מה
שיאחה אותם. זהו עולם ריק ואנחנו, שנשארנו מאחור, מרגישים בדידות.
היום יום השנה למותו של הזמר הישראלי אריק איינשטיין 1939--2013, בשבת בה השרפות משתוללות בכל רחבי ישראל אני חשה בריק ומתגעגעת לקולו המוכר של הזמר האהוב. מבקר המוזיקה יואב קוטנר תיאר אותו כך: אריק איינשטיין הוא יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר. אריק איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית.״

הסופר המשורר והטייס סנט אקזופרי נעלם מעל שמי הים התיכון במשימה צבאית בשנת ,1944 בהיותו בן 44. באותה תקופה כבר היה אמן מוכר וטייס מפורסם. ולאחר העלמו הפך לאגדה.
בדומה, בשנת 1981 כשהיה בערך בגילו של סנט אקזופרי, אריק איינשטיין נעלם והפסיק להופיע בציבור. באותו זמן הוא כבר היה זמר ושחקן נערץ . הוא המשיך לעבוד לבדו ובשיתופי פעולה עם אמנים אחרים. היה לו כשרון מיוחד לגלות מוזיקאים יוצאי דופן ולהביא לידי בטוי את האכויות שלהם. הוא שר את שיריהם בקול צלול ומשוחרר ממניירות
קולו הפך לסמל של כל מה שחיובי בישראל, וגרם לנו לגעגוע לימים יותר פשוטים וטובים.
למרות העלמותו, אריק איינשטיין הפך למשמעותי וחשוב ביותר בסצנה המוזיקלית, בעצם גם הוא הפך לאגדה. זה כמעט בלתי נתפס איך אדם ביישן שבחר לשבת בבית יותר מ30 שנה נעשה גבור תרבות וסמל של ארץ ישראל האמיתית.
לפני שלוש שנים בהלויה שלו מישהו אמר שלכל אחד/אחת מאיתנו יש את האריק שלהם. זה יכול להיות חלק מהתשובה. רק מעטים זכו להכיר את אריק האדם אך כולנו הרגשנו שהוא שלנו.
כנערה קישטתי את קיר חדרי בתמונותיו, ובכסף הראשון שהרווחתי קניתי את סע לאט. הייתי בהופעה של אותו אלבום בגבעת
רם ב1974 ופעם אפילו כמעט נתקעתי בו באבן גבירול ליד מסעדת כתר המזרח. הוא היה כל כך גבוה ויפה תואר.
דליה רביקוביץ מסיימת את השיר לזכרו של אנטואן דה סנט- אקזופרי בשורות הבאות
אנשים אינם חיים לעולם/ וגם אנחנו לא לעולם/ אבל אלו נצל/ בפעם ההיא,/ במרס, בשנת ארבעים ושלוש הוא היה אתנו / גרגר
זורח,/ שושן ברוח,/ צוחק בעננים.
רביקוביץ צודקת, אנשים אינם חיים לעולם ואריק היה כמעט בן 75 במותו. אבל ביום כמו היום הייתי כל כך רוצה שיהיה איתנו. העולם היה מקום הרבה יותר טוב כשאריק איינשטיין היה בו

המאמר הופיע בטיימס אוף ישראל

Friday, November 25, 2016

The Refugee and You: "Somewhere" in Acre Festival for Alternative Theater

Stav Palti Negev has already proven that she could make a mesmerizing drama out of downers, those dreary topics that most of us wish not to think about.
In her play Salim Salim, which won the best play award, and the best actor award in the Acre Festival of Alternative Israeli Theatre 2014, she successfully conveyed the complexity of the Palestinians and Israeli conflict through engaging and sympathetic human beings.
And now in her play Somewhere, playing in the Acre Festival of Alternative Israeli (directed by Hisham Sleiman) she goes even further. Here too she focuses on those that Western society prefers to ignore, to leave outside, or lock behind closed doors. There there are 4 actors in the play who perform one-on-one to 4 spectators in 4 rooms, each actor tells a story of a different displacement
The description of the play doesn't  even begin to disclose what is waiting for the spectators behind the curtain of each room.
“A play built around five stories of refugees from different times and countries. This is “one-on-one” theatre: each story is a monodrama, acted each time for an audience of one. The spectator is invited to enter the refugees’ world, to meet them personally, and to become part of their story.”
The play consists of four acts, played simultaneously, at  four different rooms, thus  there is no formal beginning and ending. Each act focuses on a personal/collective story of a refugee: A Sudanese who escaped the atrocities in Darfur only to be put in jail in Israel. An Iraqi that together with his family had escaped to Syria and then again, after the loss of two of his children, fled with his wife and their little daughter in a small boat to Europe.  An Egyptian Jewish singer who realized that she was no longer welcome in her homeland and had to leave for Israel where she spent the next 30 years cleaning houses, and a Palestinian man who defines himself as a son and a grandson of a refugee a victim of the Nakba.
The stage directions, which are given to the spectators/participants, give the play its formal structure. In the beginning, before entering the ancient hall in the castle of Acre, the audience was given specific instructions on how to conduct ourselves during the play. Those instructions were technical and impersonal almost military: “walk to the left, stand in front the door, you may enter etc.” These directions were repeated in the beginning, after each act, and at the ending that  for each of the  spectator occurred at a different station.
The impersonal stage directions serve also to give the spectator a taste of what is continuously done to the refugees, and the attempt to dehumanize them. For a short time we were forced to obey arbitrary commands.
Inside the rooms, being alone with the actor/refugee felt deeply uncomfortable, here I no longer could pretend that I hear no evil, see no evil, or speak no evil. I was there facing a refugee in the role of  the accused. I was the one who took his home, didn’t let him in into mine and ignored his/her pleas.
But even when I felt attacked Somewhere never ceased to be a good theater, thanks to the the highly stylized acting, the setting, and the personal yet collective text which was familiar and at at the same time new and enigmatic as it was performed by the refugees/actors.
The choice of having four different stations/rooms was a tribute to a traditional theatrical form, the medieval pageant. It was effective and  ironically grounded the burning issue of displacement in a long tradition of western culture. Moreover, as the spectators move from stage to stage in a cycle, the play quietly gained another medievalist meaning about the insignificance of human life.
It was upsetting yet exciting to watch from a close distance another human being and to listen to a the story of terrible injustice and suffering. While sitting in the different rooms I suddenly became convinced that this is a most effective way to deal with difficult issues and to bring change in people's conscience. Moreover, it became clear to me that a play like Somewhere  is exactly what real theater is all about: dealing with human tragedy in an artistic and dramatic way
Acre festival should be commended for including Somewhere in its repertoire. It shows that the Festival has a genuine appreciation and love of art, and that it understands the mission of theater in today's world .
The essay appeared in the Times of Israel 

מכתב גלוי לכתבת זרה שמתגוררת בישראל


ס יקרה,
הצטערתי לשמוע על החלטתך לא לכסות את מצעד התקוה, אחד הארועים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשנים האחרונות. את כותבת שהצעדה של נשים עושות שלום לא עניינה את העיתונים שאת כותבת בהם ושהזרקור הוא על מקומות אחרים בעולם. קשה לומר שאני מופתעת מכך שלעולם אין עניין באלפי נשים בישראל הצועדות בדרישה לשלום.
אך כיון שאת חיה בישראל ומכסה את הידיעות באזורנו, את בודאי מודעת לכך שנשים עושות שלום היא תנועת השטח הגדולה ביותר שקמה בישראל. מאז שנוסדה, בעיצומה של מלחמת צוק איתן, אלפי נשים ממגוון רקעים ודעות הצטרפו לתנועה.
נשים עושות שלום היא תנועה מכוונת מטרה אחת והיא לסיים את הקונפליקט על ידי הסכם מדיני. העמדה הזאת ייחודית כיון שהתנועה לא מציעה פיתרון מסוים, אלא מאמינה שכשישבו סביב שולחן הדיונים הפתרון המתאים יימצא משלל האפשרויות הקיימות
אני מבינה שעמדה זאת נראית תמימה, אך כנשים אנחנו יודעות שכשאנחנו פותחות את הלב ושומרות על ראש פתוח אנו מצליחות לחשוב מחוץ לקופסא ולמצוא פתרונות יצירתיים. לאמיתו של דבר אני מרגישה שנשים עושות שלום היא פרי סוג חשיבה שכזאת. נשות התנועה מאמינות שלאחר שנים כה רבות של קונפליקט עיקש יש צורך לשנות את הגישה למציאת פתרון.
את כותבת שאת לא מאמינה שהתנועה תוביל למשהו חיובי, אולי אפילו ההיפך כיון שהיא הופכת את הכיבוש לנוח יותר להתמודדות איתו בשביל הנשים שצועדות וצועדות לשום מקום
אם תשאלי את חברותי בנשים עושות שלום לדעתן על פסק הדין שלך תוכלי לשמוע דעות שונות. למשל, שמרבית אזרחי ישראל מקבלים כרגע את הכיבוש כרע הכרחי כי הם מאמינים שהצד השני לא רוצה הסדר.
נע״ש פונה לאלה שמאמינים שיש אפשרות להסדר אם ננסה את זה. הנשים מכל הצדדים משלמות את המחיר הכבד ביותר בקונפליקט. לנו אין לנו פריבילגיה להתייאש לא לעשות כלום. אנחנו צועדות וצועדות כי תוך כדי הצעדות אנחנו יוצרות מודעות ונוכחות לאופציה כמעט נשכחת בחלקים מסוימים בחברה שלנו.
חברה אחרת תאמר שרוב העבודה שלנו היא ליצור שיח מגוון, קשוב ומכיל שמבקש לחבר ולא להפריד וזה מעשה חתרני ממש, במובן הטוב והרך ביותר של המילה. ההתעקשות שלנו כנשים לדבר על שלום וביטחון מעצם היותנו אזרחיות מעורבות, פעילות ובעלות ידע הוא מעשה חשוב של חילוץ השיח על הסכם מידי מומחים לצבא וביטחון במובנו הצר ביותר.
באופן אישי אני חושבת שנשים עושות שלום היא תנועה פרגמטית, אנחנו מרגישות שאין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. את מפקפקת בערך של המצעד שהחל ב4 באוקטובר בראש הנקרה בגבול הצפוני של ישראל והסתיים ב19 בחודש בעצרת המונים בירושלים מול בית ראש הממשלה. אך המצעד היה פרויקט ענק שבוצע רובו ככולו על ידי מתנדבות. לא צעדנו לשום מקום אלא הגענו למקום בו אנו שם דבר . אני מרגישה שזה צעד משמעותי לשינוי עמדות בציבוריות הישראלית. הארוע בקאסר אל יהוד ב19 לאוקטובר היה במיוחד מעורר תקוה. מופע של אלפי נשים פלסטיניות, ישראליות ופלסטיניות ישראליות שהתאספו יחד לדרוש שלום. אני חולקת על מסקנתך , כן הכיבוש צריך להסתיים אבל זה רק חלק מהפתרון. נשים עושות שלום מניעה תהליך של פיוס בזמן ששום דבר אחר לא קורה. העיתונים שלך החמיצו רגע הסטורי וצר לי שכעיתונאית ופמיניסטית לא התראת על זה . אני מקווה שזה עוד יקרה.
שלך ארנה
תודה לחברותי בנשים עושות שלום על התמיכה ועל הטקסטים הנהדרים ששלחתן לשם כתיבת המכתב.

Thursday, October 20, 2016

הפליט ואתה: ״אי שם״ בפסטיבל עכו



סתיו פלטי נגב כבר הוכיחה שהיא יכולה לעשות דרמה מצמררת מנושא מדכדך שאף אחד לא רוצה לחשוב עליו. בהצגה סלים סלים, שזכה בפרסים בפסטיבל עכו, היא הצליחה להעביר את המורכבות בקונפליקט הפלסטיני והישראלי דרך דמויות אנושיות ומרתקות.
כעת במחזה אי שם המציג בפסטיבל עכו (בימוי: הישאם סלימאן) היא הולכת אפילו רחוק יותר ומתמקדת באלו שהחברה המערבית מעדיפה להתעלם מהם, להשאיר בחוץ ,או לכלוא. ישנם 4 שחקנים במחזה שמופיעים אחד על אחד בפני 4 צופים ב4 חדרים שונים, כל שחקן מספר על תלישות אחרת.
תאור המחזה אינינו מגלה במאומה מה מחכה לצופה מאחרי המסך/ וילון של כל חדר:
"אֵי שם: הצגה לצופה יחיד" היא הצגה הבנויה מחמישה סיפורים של פליטים מתקופות וארצות שונות. המופע הוא תיאטרון "אחד על אחד", כל סיפור הוא מופע אישי עבור צופה אחד בכל פעם. הצופה מוזמן להיכנס לעולמם של הפליטים, לפגוש אותם באופן אישי ולהפוך לחלק מסיפורם.״
כיון שהמחזה מורכב מארבע מערכות, המוצגות בצורה סימולטנית בארבעה חדרים שונים, כך שאין בעצם התחלה וסוף. כל מערכה מספרת סיפור אישי/קולקטיבי של פליטות. סודני מדרפור שנמלט מהתופת רק כדי להיות כלוא בישראל, עירקי שנס לסוריה בנה את חייו ולאחר מות שני ילדיו נמלט עם אשתו ובתו הקטנה בספינה רעועה לאירופה. זמרת מצריה יהודיה שלאחר קום מדינת ישראל נודתה ונאלצה לעלות לארץ ולעסוק בעבודות נקיון, פליט בן פליט נכד של פליט קורבן של הנכבה.
הוראות הבמה שניתנות לצופים בהצגה נותנים למחזה מבנה פורמלי. עוד לפני שנכנסים לאולם הקריפטה הצופים מקבלים הוראות מפורשות איך להתנהל במשך הארוע. הוראות אלו הן טכניות, לא אישיות, כמעט צבאיות: תצעד בכוון השעון, עמוד מחוץ לדלת, אתה יכול להכנס וכו. ההוראות חזרו על עצמן בהתחלה, ואחרי כל מערכה, וגם בסוף שהיה במיקום שונה לכל אחד מהצופים.
הרגשתי שהוראות אלו נתנו לצופה טעימה מהמציאות השגרתית של הפליטים, וההתעקשות לקחת מהם את האנושיות. לזמן קצר היינו נגם אנו אלצים למלא פקודות שרירותיות,
בחדר עצמו, לבד עם הפליט הרגשתי מאד לא נוח. כבר לא יכולתי להיות אחד מהקופים שלא רואה, שומע או מדבר. אני הייתי מול הפליט בעמדת הנאשמת, זאת שלקחה להם את הבית, לא נתנה לו להכנס לביתי שלי, או התעלמה מזהזעקות.
אך אפילו כשהרגשתי מותקפת אי שם לא חדל לרגע מלהיות תאטרון מעולה הודות למשחר המסוגנן, התפאורה והמבנה, והטקסט שהיה בו זמנית מוכר וגם חדש וזר כפי שבוצע על ידי השחקנים/פליטים
הבחירה של ארבע תחנות היתה מחווה סגנונית למסורת תיאטרון ימי הביניים. מהלך מאד אפקטיבי שנטע בצורה אירונית את הנושא העכשווי של תלישות במסורת ארוכת שנים של התרבות המערבית. יותר מזה, כשהצופים נעו מתחנה לתחנה במחזוריות ניתן היה להעביר מסר ימי ביניים נוסף הקשור באפסותו של האדם.
היה מטלטל ומרגש לצפות כל כל מקרוב באדם זר ולשמוע סיפור נורא על חוסר צדק וסבל. כשישבתי בכסא בחדרים השונים פתאום השתכנעתי שזאת דרך אפקטיבית ביותר להתמודד עם נושאים קשים והביא לשינוי תודעתי. יותר מזה, היה לי ברור שמחזה כמו אי שם הוא בדיוק המהות של תאטרון: התמודדות עם טרגדיה אנושית בצורה אמנותית ודרמטית.
מגיע לפסטיבל עכו שבחים על שכלל את אי שם בתכנית שלו. זה סימן מאד חיובי שלפסטיבל יש הערכה ואהבה לאמנות והוא מבין את השליחות האמיתית של תאטרון בימינו.


הפוסט הופיע בטיימס אוף ישראל

http://blogs.timesofisrael.com/the-refugee-and-you-somewhere-in-acre-festival-for-alternative-theater/


National Bicycling Day aka Yom Kippur

The main reason why I like to stay in Israel during the High Holidays is Yom Kippur. When we got back to Israel after spending many years in the US, I was delighted to discover that Yom Kippur was no longer the dreary holiday of my childhood, it has totally changed and gained a uniquely Israeli interpretation as a  national bicycling day.
That year, about two weeks before the High Holidays, our daughters informed us that they absolutely had to have bicycles for Yom Kippur, all their friends had them. That is how we first learnt about the new tradition.
Imagine a big city where on a regular day the streets are packed with noisy cars and buses, and then all of a sudden, as though by magic -- everything comes to a halt and there is silence.
Earlier today I checked and saw  that on this year Yom Kippur in Tel Aviv starts  shortly before 6 pm. When I got on my bike around that time there were still some cars. But few minutes later everything stopped. While riding I saw families in white walking toward the synagogue, and some very well dressed young children with their parents on tricycles, and scooters.
When I rode back the busy Hatayasim highway was totally empty of cars and filled with older children on their bicycles. Later tonight I expect to see the streets become even fuller with people, this is the night when everybody goes outside.
Tomorrow, like most Tel Avivians,  we will ride our bicycles, in previous years we headed to the sea and rode along the shore before finally arriving to Hayarkon river and then back home. It is literally a once in a year experience. For me this is also the only day that I feel confident enough to ride on the roads and don’t have to worry about being run over by a car.
I don’t know who invented Bicycling Day and whether  s/he works in the bicycling business, but she is clearly a genius. Naturally every year before Yom Kippur the sales of bicycles increase tremendously.
Probably for many Orthodox Jews the practice of observing the holiest day of the year has not changed much throughout the years, but for me as a secular Jew the holiday has become meaningful once it stopped belonging only to Orthodox Jews. As a child every Yom Kippur we hid at home and I remember my mother asking us to eat quietly and not to make noise because the neighbors were passing by our kitchen window on their way back from Shul.
Bicycling has changed all that, Yom Kippur stopped being a holiday that had nothing to do with me or my life style and became a favorite holiday, one which I could enjoy as an Israeli, if not as an observant Jew.
On that same Yom Kippur when we returned to Israel we were walking  at night behind our two cycling daughters. Dizengof street was quiet and there were no cars. All of a sudden an old and noisy Volkswagen beetle came toward us with all its windows open. We saw that the driver of that car was the poet David Avidan.
It never occurred to me before, but perhaps Avidan did not realize that Yom Kippur has changed and wanted to protest. As one of the greatest  poets of secularization I believe that he would have loved the new Israeli holiday of Bicycling Day.
The essay appeared at the Times Of Israel

Tuesday, October 11, 2016

Rosh Hashanah and the Single Person

Among the Jewish holidays, Pesach and Rosh Hashanah are the hardest for those who have suffered a loss or have no family. If we have to rank the two, I feel that Rosh Hashanah is somewhat harder. While in our part of the world, Pesach is celebrated in the spring, time of hope and new beginnings, the mood of self-examination which characterizes the High Holidays is augmented by the innate melancholy of the fall. The fact that Rosh Hashanah lasts two days and is only the beginning of a whole month full with awe-inspiring festivities, is an additional reason for its being such a burden.
There were other times as well, actually Rosh Hashanah used to be my favorite holiday, but once my husband passed away I started to experience first hand the problematic aspects of the holidays.
In recent years Facebook keeps providing new and unexpected anxieties connected to the holidays. Some "friends" show off their talent as hosts and post, ahead of time, photos of a decorated table. Others demonstrate their good fortune by posting, in real time, pictures of their happy family sitting around the Rosh Hashanah table,
I wouldn’t want to be invited for holiday dinner to the home of one of those happy Facebook families. As someone who suffered a loss, even seeing the pictures is a painful reminder of what I no longer have, and perhaps it is best not to look at Facebook during the holiday season.
Israel is a family-centered society and, in order to escape the holiday stress, it has become a national tradition for many single people to be abroad during the Jewish holiday season.
But for the few who stay in Israel and decline the dinner invitations of friends and relatives, there are other options. My way of coping with the holiday was to revive a family tradition that we started when we lived in the US.
Since we wanted our young daughters to get to know the Jewish holidays and to remember them, we decided to have a festive and meaningful event. So my husband and I always had young people over for Rosh Hashanah and Pesach. They were usually Jewish students from the university who were happy to come to someone’s home for the holiday meal. They often asked to bring over a friend or two.
The same thing happened last night as well, most of the guests around the table were students who came over with their friends. Around the table we had Americans who study at international programs at the university, new immigrants from Russia and some Israelis. From the questions of the new comers about the holiday customs and about Israeli society it was clear that they had not been invited to many Israeli homes.
Without friends or relatives, it was a different kind of holiday, but it was easy and full of good will, just like the holidays that we used to have back in the US. I’d forgotten how hungry students could be and was really glad that I made enough food.
Happy New Year.

יום האופניים הלאומי או בשמו האחר יום כיפור

הסיבה העיקרית מדוע אני אוהבת להשאר בארץ בזמן החגים היא יום כיפור. כשחזרנו לישראל לאחר שנים ארוכות בארה״ב שמחתי לגלות שיום כיפור כבר לא החג המדכדך של ילדותי. הוא והשתנה וקיבל אינטרפרטציה ישראלית ייחודית, כיום האופניים הלאומי
באותה שנה בה חזרנו לארץ, כשבועיים לפני החגים, הבנות הודיעו לנו שהן מוכרחות אופניים ליום כיפור, לכל שאר הילדים כמובן כבר היו. כך למדנו לראשונה על המסורת החדשה הזאת.
תארו לעצמכם עיר גדולה שביום רגיל רחובותיה עמוסים במכוניות ואוטובוסים. ולפתע, כבמטה קסם, הכל נעצר ומשתתק.
מוקדם יותר היום בדקתי וראיתי שהשנה החג נכנס כמה דקות לפני 6. כשיצאתי לרכב על האופניים, בערך בזמן הזה, נסעו עדיין ברחוב מכוניות אחדות. אך דקות ספורות מאוחר יותר כבר היה שקט. ברחוב צעדו משפחות לבושות בלבן בדרכן לבית הכנסת, וילדים קטנים בלווי הוריהם רכבו על אופניים זעירים וקורקינט בלבוש ממש חגיגי. בדרך חזרה בדרך הטייסים לא היתה אפילו מכונית אחת, וילדים מבוגרים קצת יותר, אולי בחטיבה, רכבו שם לבד על אופניים.
הערב והלילה אני מצפה לראות המוני אדם ברחוב, כי זה הלילה שבו כולם מבלים בחוץ.
מחר כמו שאר התל אביבים נרכב על אופניים. בשנים קודמות נסענו לכיוון הים, המשכנו צפונה לאורך החוף עד לנחל הירקון ומשם חזרה הביתה.זאת היתה אכן חויה חד פעמית, או לפחות חד שנתית, וזה גם היום היחיד בשנה בו אני מרגישה בטחון לנסוע על הכביש מבלי לדאוג שאפגע על ידי מכונית.
אינני יודעת מי המציא את חג האופניים והאם היא או הוא עובדים בעסקי האופניים. אבל ברור שהיתה גאון, וזה גם עסק משגשג. בישראל מכירות האופניים נוסקות כמובן לפני יום כיפור.
ליהודים דתיים רבים האופן שבו הם חוגגים את החג הקדוש בשנה לא השתנה משמעותית לאורך השנים, אבל בשבילי כחילונית החג הפך למשמעותי ברגע שהפסיק להיות שייך רק לדתיים. כילדה כל יום כיפור התחבאנו בבית ואני זוכרת את אמי מפצירה בנו לאכול בשקט לבל ישמעו השכנים. רכיבת האופניים שנתה את הכל. יום כיפור חדל להיות חג שלא שייך לי או לצורת חיי והפך לחג אהוב ומועדף. אני יכולה להנות ממנו כישראלית אם לא כיהודיה שומרת מצוות.
באותו יום כיפור בשנה שחזרנו לארץ צעדנו מאחורי הבנות שרכבו על האופניים. רחוב דיזנגוף היה שקט ולא עברה שום מכונית. לפתע חיפושית פולקסווגן התקרבה לעברנו עם חלונות פתוחים. ראינו שהנהג היה המשורר דוד אבידן.
עד היום לא חשבתי על זה, אבל יתכן שאבידן לא ידע שיום כיפור השתנה ורצה למחות. כאחד ממשורריי החילונייות הגדולים שקמו לנו אני מאמינה שהיה מאד מרוצה מהחג הישראלי החדש יום האופניים.

Tuesday, October 4, 2016

ראש השנה והאדם הבודד

כמה מחשבות על ראש השנה, שיתופי פייסבוק, וצורות ולעבור את החג בשלום



פסח וראש השנה הם החגים הקשים ביותר לאלו שסבלו אובדן או שאין להם משפחה. אם מדרגים את שניהם אני מרגישה שראש השנה קצת יותר גרוע. בעוד שפסח חל באביב, לפחות בחלק הזה של העולם, זמן של תקוה והתחלות חדשות, מצב הרוח של בחינה עצמית והתבוננות המאפיין את תקופת החגים מתעצם בגלל המלנכוליה של הסתיו. העובדה שראש השנה נחגג יומיים והוא רק ההתחלה בחודש מלא חגים היא סיבה נוספת מדוע הוא כל כך מכביד.
היו לי גם זמנים אחרים. לאמיתו של דבר ראש השנה היה החג האהוב עלי, אבל כשבעלי נפטר התחלתי להרגיש על בשרי את הבעייתיות של החגים.
בשנים האחרונות פייסבוק מספק מועקות חדשות ולא צפויות סביב החגים. ישנם חברים המשויצים בכשרונות הארוח שלהם ומעלים תמונות של השולחן המקושט. אחרים מפגינים את מזלם הטוב תוך כדי החג, עם תמונות של משפחתם המאושרת סביב השולחן.
לא הייתי רוצה להיות מוזמנת לאחת ממשפחות הפייסבוק, כמי שחוותה אובדן קשה לי אפילו לראות תמונות כאלו המזכירות לי את מה שכבר לא קיים. כנראה עדיף לא להסתכל על פייסבוק בתקופת החגים.
ישראל היא חברה מאד משפחתית וכדי להמלט מסטרס החגים יש כבר מסורת של אנשים בודדים לא להיות בארץ בתקופה זאת.
אבל לאלו שכן נשארים כאן ושאינם מעונינים להתארח אצל קרובים וחברים יש ברירות אחרות. הדרך שלי להתמודד עם החגים היתה לחדש מסורת משפחתית שלנו מהזמן בו גרנו בארה״ב.
כיון שרצינו שהבנות שלנו יכירו את החגים היהודים, ויזכרו אותם החלטנו לערוך ארוע חגיגי ומשמעותי. בעלי ואני תמיד הזמנו אלינו אנשים צעירים בראש השנה ובפסח. לרוב הם היו סטודנטים מהאוניברסיטה ששמחו לבוא ולחגוג במשפחה ולאכול ארוחת חג. פעמים רבות הם גם הביאו איתם חברים נוספים.
זה קרה גם אתמול. רוב האורחים שלנו היו סטודנטים שהגיעו עם חברים. סביב השולחן היו צעירים מארה״ב, שלומדים בתכניות בינלאומיות באוניברסיטה, עולים מרוסיה וגם כמה ישראלים. מהשאלות של הזרים אודות מנהגי החג והחברה הישראלית היה ברור שלא הזדמן להם להתארח בבתים בישראל.
ללא חברים או קרובים זה היה חג אחר, אבל היה נעים וקליל בדיוק כמו החגים שלנו בארה״ב. שכחתי כמה רעבים הסטודנטים ושמחתי שהכנתי מספיק אוכל.

Saturday, September 24, 2016

מאהב קטן קומה בגיל העמידה: יהודה עמיחי

השבוע חל יום השנה למותו של המשורר יהודה עמיחי ( 1924--2000). לישראלים רבים, במיוחד בדור שלי יש לפחות זכרון אחד מיוחד המתקשר להם עם יהודה עמיחי. התמזל מזלי וגם לי יש. הכרנו כשהייתי מנהלת תוכניות בהלל באוניברסיטת איובה, ויהודה עמיחי הגיע לקרוא משיריו פעמיים.
אתחיל בביקורו השני: כשצעדנו לעבר בית הילל לאולם שבו התקיים ערב הקריאה עמיחי לפתע הסתובב אלי ואמר. ״תמיד לא נעים לי לפני הארועים האלו, הסטודנטים הצעירים האלו בודאי מצפים שמי שכותב שירי אהבה יהיה גם הוא צעיר ויפה והנה מופיע לפניהם איש נמוך בגיל העמידה.״..
אבל כשנכנסנו לאולם היה ברור מיד שעמיחי ירגיש נוח. הסטודנטים, שרובם היו מסדנת הכותבים הנודעת של אוניברסיטת איובה, הכירו את יצירתו היטב והעריצו אותו. יותר מזה, כיון ששירתו מיתרגמת כל כך בטבעיות לאנגלית, הם ראו בו אחד משלהם: משורר אמריקאי גדול.
רבים בארץ ובעולם מחשיבים את עמיחי כמשורר הישראלי החשוב ביותר בזמנו. הוא היה מודע מאד למעמדו ובכל זאת לא היסס להראות פגיעות. נראה לי שהחשש שלו לפני ערב הקריאה תרם למופע האישי והכנה שלו באותו ערב.
כשאחד הסטודנטים שאל על הרגלי העבודה שלו, עמיחי ענה שהוא לא כותב יום יום ושהשירים מגיעים אליו לרוב בזמן שהוא מטייל ברגל. הסטודנטים הופתעו, הם ציפו שיאמר שהוא כותב יום יום בחדר העבודה שלו.
בערב קריאה בפרינסטון הסופר יונתן ספרן פואר סיפר לקהל שהוא שמע את עמיחי קורא משיריו בשנת 1999 כשהיה עדיין סטודנט. זאת היתה אחת ההופעות האחרונות של עמיחי שנפטר שנה אחר כך. בזמן הקריאה ספרן פואר הרגיש שהוא היה רוצה לרגש מישהו כמו שעמיחי הצליח לרגש אותו. הוא אמר לסטודנטים: ״לולא עמיחי לא הייתי כאן היום.״
המחוות האנושיות העדינות של עמיחי היו משמעותיות לאלו סביבו. שנים אחדות לפני אותו ערב קריאה בבית הילל, עמיחי הוזמן לקרוא באוניברסיטת איובה. משום מה ביקשו שאסיע אותו חזרה למלון. כשהגענו פתאום הבנתי שעדיין מוקדם והוא לגמרי לבד. הזמנתי אותו הביתה והוא נענה בשמחה. כשהגענו בעלי היה שם כי נשאר לטפל בשתי הבנות הפעוטות שלנו. עמיחי ביקש קודם כל לראות את הבנות הישנות. הוא עמד בחדר החשוך והסתכל עליהן רגעים ארוכים, מאד התרגשתי.

המשורר האנגלי טד יוז שתרגם את שירי עמיחי לאנגלית יחד איתו, והציג את עמיחי לעולם דובר האנגלית, כתב עליו אני משוכנע יותר מתמיד שעמיחי הוא אחד המשוררים הגדולים, אחד הקולות החשובים וברי הקיימא במאה ה20. שירתו אינטימית, מלאה חיוניות, אנושית, חכמה, בעלת הומור, אמיתית, אוהבת, חופשית ומלאה תושיה, עמיחי מרגיש בבית בכל סיטואציה אנושית. מהמעט שאני ראיתי עמיחי אכן הרגיש בבית בסיטואציה אנושית גם בנכר באיובה סיטי.
ולבסוף דוגמא מובהקת לקול האנושי והאינטימי של עמיחי, מתאים במיוחד לשנה החדשה

תיירים
פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים
הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך
ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם
הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.
קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:
הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת
מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה
ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.
1980

#יהודהעמיחי
http://blogs.timesofisrael.com/a-short-middle-aged-lover-the-great-american-poet-yehudah-amichai/

Monday, September 19, 2016

The Natural Bigot: The Case Of The Chief Of Israeli Police

I believe that there is a little bigot inside each and everyone of us who makes us suspicious of those who are different. But with maturity and proper upbringing most of us learn to control the beast and keep it controlled.
Unfortunately sometimes that bigot is not contained, then, like cancer, it grows too big and takes over. A scary example is the shady character of the rapper The Shadow (Ha’tsel Yoav Eliasi) with his hateful declarations and vile outbursts especially against Arabs and the left.
But although The Shadow is quite popular and has thousands of followers on social media, who chant after him "death to the Arabs, I personally don’t know anyone who takes him seriously. It seems that he is yet another shameful manifestation of the new Likkud, similarly to the violent ultra right wing La Familia soccer thugs in the Jerusalem team of Beitar.
But when the  Chief of Israeli Police Roni Alasheich speaks like a bigot in a conference of the Israeli bar association, then it is a serious matter. When asked why the police uses excessive violence toward Ethiopian youth, the chief explained that “in all studies around the world, with no exception, it was found that immigrants and youth are more involved in criminal activities than other segments in the population.
Of course there is no reason to use excessive violence toward anyone, but, in addition to that axiom, there are several other problems with Alesheich's scholarly argument. First, he has not checked every study, without exception. Second, those young Israelis are not "immigrants," as most of them were born in this country. Third, even if they immigrated as children with their families, here we don’t regard new immigrants  as "migrants," but welcome them home to Israel.
Based on that research Alsheich’s concludes that it is “natural” for a policeman to be more suspicious of an Ethiopian youth than, for example, of his “typical” Israeli counterpart.
Here lies the real problem, while it is almost brave for the chief of Israeli police to admit that the police has a bias against Ethiopian youth, the word natural should not be condoned or mentioned in that connection. What he should have said, and done, instead was to declare that in order to cure that prejudice within the Israeli police force, he initiated an educational program to teach policemen about diversity and cultural sensitivity.
As a religious Jew Roni Alsheich should be more attuned to the rampant discrimination against Ethiopian Jews within his own community. He must be aware of the fact  that for years children of Ethiopian new immigrants have been sent to state religious school where they were never accepted as equals.
Like many other policemen on the force, our chief of police is biased. Thus it would be advisable for him to attend a cultural sensitivity workshop as soon as possible. As his first assignment he could write a proper apology to the Ethiopian community. In addition, he should make sure that in the meantime someone with proper training goes over his statements so he doesn’t continue to step on everyone’s toes.
The essay appeared in the The Times Of Israel 
The link to my other essay about Ethiopian Jews in Israel

Sunday, September 18, 2016

ביטוח לאומי והאלמנה הצעירה


במסגרת ביטוח לאומי המחלקה המנויה על אלמנות ואלמנים היא השרות לקשיש. השיקול הוא כנראה שרוב הנשים והגברים יתאלמנו בשלב מאוחר בחייהם.
אבל כולנו יודעים שזה לא תמיד כך. כשהתאלמנתי בגיל 52 ביררתי בביטוח לאומי איזו תמיכה קיימת למישהי כמוני. התפלאתי לגלות שלמרות שביטוח לאומי הציע קבוצות תמיכה הן היו מיועדות לקהל מבוגר הרבה יותר של אלמנות ואלמנים שרובם כבר היו בגמלאות.
מנהלת המחלקה גלתה רגישות לצורך שלי והציעה פתרון יצירתי. במשך שנה נפגשתי פעם בשבוע עם מתנדבת, עובדת סוציאלית מנוסה, שעזרה לי לצלוח את השנה הראשונה, היא ממש הצילה אותי.
לרוע המזל רוב האלמנות והאלמנים הצעירים אינם ברי מזל גם במובן זה והם לא זוכים למענה מביטוח לאומי.
בגלל הנסיון האישי שלי וכדי למלא את החלל שקיים בשטח פתחתי לפני כחצי שנה קבוצה לאלמנות ישראליות בפייסבוק בשם ״ אלמנות ממשיכות הלאה.״ לא הייתי משוכנעת שקבוצת פייסבוק יכולה להיות קבוצת תמיכה, אך כיון שקיים שגשוג של קבוצות פייסבוק החלטתי לנסות.
בתאור של הקבוצה כתבתי:״אלמנות ממשיכות הלאה״ היא קבוצה לאלמנות (וגם לאלמנים) טריות וותיקות ומהווה מקום בטוח לדון בנושאים הקשורים לאבדן, להסתגלות, למשפחה ולחיים החדשים שלנו: פרק ב׳. זאת קבוצה בה נספר ונשתף אתגרים, וגם הצלחות ושמחות.
מאפיין חשוב של קבוצת תמיכה אמיתית היא המגע האנושי שכמובן לא קיים בפייסבוק. אבל לקבוצה וירטואלית יש בכל זאת יתרונות חשובים. היא גם כן מורכבת מאנשים עם נסיון דומה המתכנסים לספר את סיפורם ולהביע את רגשותיהם כדי לקבל חום ואמפטית מהקבוצה. אך כיון שהאינטראקציה היא בכתב יש זמן לענות, ואפילו לערוך את הכתוב וכך אפשר להיות יותר מתחשב ונעים לזולת.
יש גם יתרונות נוספים לקבוצת תמיכה וירטואלית. למשל אין זמן קבוע לפגישות והדיון יכול להתמשך. החברות יכולות להתבטא ולשתף כשהן מרגישות צורך, וגם לקרוא ולבדוק פוסטים ישנים.
כיום יש כבר מעל 60 חברות וחברים בקבוצה. לגבי זאת אינדיקציה שיש צורך בשרות כזה, אך אני לא חושבת שקבוצה וירטואלית בפייסבוק יכולה, או צריכה, לבוא במקום עזרה מקצועית.
הביטוח הלאומי אחראי על סיוע לכל האלמנות והאלמנים בישראל ורבים מאיתנו זקוקים לעזרה כדי לצלוח את השנה הראשונה. במקרה שלי מנהלת השרות לקשיש הוכיחה רגישות וגמישות במציאת פתרון. זה בדיוק מה שנחוץ כשמטפלים באובדן. לביטוח לאומי יש את התשתית,כוח האדם המקצועי, וצבא של מתנדבים. הגיע הזמן שיבדוק את עצמו וימצא מענה הולם לאלמנות ואלמנים צעירים.


http://blogs.timesofisrael.com/national-insurance-institute-and-the-young-widow/

Sunday, September 4, 2016

גזען ״מטבע הדברים״: מקרה מפכ״ל המשטרה:



אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו מתגורר גזען קטן שגורם לנו להיות חשדנים כלפי השונים מאיתנו. אבל בעזרת חינוך ראוי ובגרות אנו לומדים לרסן את החיה.
לרוע המזל לעיתים הגזען הקטן לא מרוסן וגדל, כמו סרטן, למימדים אדירים ומשתלט על האדם. דוגמא מפחידה כזאת היא התופעה של הצל, הראפר יואב אליאסי עם ההתבטאויות מלאות השנאה שלו וההתפרצויות נגד ערבים והשמאל.
למרות שהצל מאד פופולרי ויש לו אלפי עוקבים ומעריצים במדיה החברתית המחרים אחריו וצווחים מוות לערבים. באופן אישי אני לא מכירה מישהו שלוקח אותו ברצינות, נראה שזה ביטוי מביש נוסף לליכוד החדש כמו הבריונים והפושעים של לה פמיליה בביתר ירושלים.
אך כשמפ״כל המשטרה מדבר כגזען בכנס של לשכת עורכי הדין בתל אביב, זה כבר עניין רציני. כשנשאל מדוע המשטרה נוהגת באלימות כלפי צעירים אתיופים ענה:
כי "בכל המחקרים בעולם ללא יוצא מן הכלל הוכח שמהגרים וצעירים מעורבים בפשיעה יותר מאחרים"

למרות שאלשייך מתיימר להופיע אקדמי ומקצועי, מצטט מאמרים, ישנם כמה פגמים בטיעונים שלו. ראשית בודאי לא בדק את כל המאמרים ללא יוצא מן הכלל. שנית צעירים אלו אינם מהגרים, רובם נולדו בארץ. לבסוף אפילו אם עלו לארץ עם משפחותיהם, כאן אנחנו לא מתייחסים לעולים חדשים כמהגרים אלא מקבלים בברכה את בואם לארץ.

בהסתמכו על אותו מחקר אלשייך מסיק ש״מטבע הדברים״ ששוטר חושד בצעיר אתיופי יותר מבצעיר אחר.

כאן לדעתי נמצאת הבעיה האמיתית. למרות שאלשייך הפגין אומץ בכך שהודה שיש גזענות במשטרה והיא מוטה כנגד צעירים אתיופים, אסור לעבור לסדר היום למשמע המילים מ״טבע הדברים״ בהקשר לאפלייה. מה שהיה עליו לומר ולעשות זה להכריז שכדי לטפל בדעות הקדומות המשטרה התחילה בתכנית חינוכית מיוחדת לשוטרים בנושאי מגוון ורגישות תרבותית.

כאדם דתי על רוני אלשייך לגלות יותר רגישות לאפלייה הרווחת נגד יוצאי אתיופיה בקהילה שלו עצמו. הוא בודאי מכיר מקרוב את המצב בו ילדי עולים נשלחו בהמוניהם לבתי ספר ממלכתיים דתיים שם היחס אליהם אף פעם לא היה כאל שווים.

כמו רבים מהשוטרים גם למפכל המשטרה דעות קדומות ולכן עליו להשתתף בסדנה כזאת לסובלנות ובקרוב. בתור המטלה הראשונה כדאי שיכתוב מכתב התנצלות מפורט לקהילה האתיופית. בנוסף, כדאי שבינתיים מישהי עם הכשרה מתאימה תבדוק את ההודעות והתגובות שלו כדי שיפסיק לדרוך לנו על היבלות