Thursday, April 28, 2016

מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה


מכתב אישי לחברת הפרלמנט המושעית נאז שאה

גברת שאה היקרה,
את לא מכירה אותי ואני קראתי עלייך רק לאחרונה, בעקבות מאמר בגרדיאן שתיעד את התבטאויותיך נגד ישראל ויהודים, ואת שרשרת הארועים שהובילו להשעייתך. כיון שהוכחת דאגה לעתיד עמי, הייתי רוצה לספר לך על הביוגרפיה האישית של. ניתן לומר שהיא סיפור ישראלי/יהודי טיפוסי.
הפעם האחרונה שאבי ראה את הוריו היתה בשנת 1934, כאשר היה בן 21. הוא עבד בחברה יהודית בברלין ובעקבות הלחץ שהפעילו הנאצים על היהודים החברה החליטה לעזוב את גרמניה ולהגר לארץ ישראל. אבי הצטרף למעבר לתל אביב והוא היה גם היחיד מכל משפחתו שניצל מהנאצים.
שנה אחר כך הגיעה אמי עם משפחתה לתל אביב מצ׳רנוביץ׳. המשפחה הייתה ציונית והצליחה לקבל סרטיפיקט להכנס לארץ כיון שלסבי חכתה משרה בארץ ישראל, וילדייו היו בזמן זה צעירים מגיל 18.
בשנות השלושים ארץ ישראל היתה נתונה לשליטה בריטית (בריטניה קבלה את המנדט לידיה בראשית שנות ה20 של המאה הקודמת, והחזיקה בו עד לשנת 1948). הגירה לארץ היתה כמעט בתי אפשרית, הוריי היו בין ברי המזל.
אני רואה עצמי כציונית ומאמינה שזאת זכותו של עם ישראל לשבת כאן. אני גם מאמינה שזאת זכותם של כל אלו המתגוררים כאן.
למרות שכרבים מחברי אינני מסכימה עם מעשים רבים של ההמשלה שלי, ובדרכים דמוקרטיים אנחנו מפגינים נגדם, אני יודעת שלעיתים קרובים אנטי ציונית היא רק מסווה לאנטישמיות.
כישראלים רבים, במיוחד אלו שגדלו בארץ, אני לא מבינה את פשר האנטישמיות. אנחנו לא יכולים לתפוס שמישהו לא מחבב אותנו רק בגלל שאנחנו יהודים. אני די בטוחה שגם אבי, בשנות ה30 לא ממש הבין מה פגום בו, הוא היה הרי בחור נחמד וגם גדל בחברה נאורה ותומכת.
כדי לפתוח בדיאלוג אני רוצה להזמין אותך, גברת שאה, לישראל ומקווה שתסכימי להתארח בביתי. זאת יכולה להיות הזדמנות בשבילך ללמוד על יהודים, ישראלים וישראל, אני מקווה שבזמן הביקור, אחרי שתכירי קצת את הארץ ותפגשי את האנשים בה, תוכלי לראות טוב יותר מי אנחנו ותביני כי בעצם אנחנו אנשים רגילים.
בכבוד רב, ארנה


A Personal/Open Letter to Naz Shah

Dear Ms Shah,
You don't know me and I only read about you in the Guardian article that stated your opinions regarding Israel and Israelis, and the subsequent turn of events. Still since you showed such interest in the future of my country and its people I would like to tell you a little about my past, it is a typical Jewish story
The last time my father saw his parents and his brother was in 1934, when he was 21 year old. He had worked for a Jewish firm in Berlin, and as the Nazis were putting a pressure of everything Jewish, the firm was transferred to Tel Aviv, my father moved there as well. This is how my father was the only one from his family to be saved from the Nazis.
My mother came to Tel Aviv, at the age of 17 with her family, they were Zionists and were granted certificates to immigrate to Israel because my grandfather had a job waiting, and his children were all under 18.
At that time, the 1930s, my country was under a  British Mandate (it got the mandate to rule that area in the early 1920s and it lasted till 1948) Immigration was banned, but some certificates were granted, my parents were the lucky ones. 
Please keep reading in the Times Of Israel

Sunday, April 24, 2016

Facebook's Community Standards and the community

Before I was allowed, to set foot in the Bodleian library in Oxford, I had to participate in an ancient ceremony and take an oath: “I hereby undertake not to remove from the Library, nor to mark, deface, or injure in any way, any volume, document or other object belonging to it or in its custody; not to bring into the Library, or kindle therein, any fire or flame, and not to smoke in the Library; and I promise to obey all rules of the Library.”
The Bodleian library was opened in the beginning of the 17th century, and is still one of the most revered halls of western civilization.

The oath cannot guarantee that readers will not damage the building or the collections of the library. Yet the founding fathers of the institution regarded this symbolic act as a contract. They trusted that it would create a  connection between the reader and the library and promote appreciation and responsibility. 
Until recently libraries like the Bodleian used to be the world greatest source of information. Their collections and the information in their catalogues could be compared, in the internet-driven information age, to a leading search engine like Google or an online social networking website like Facebook.
Please keep reading in the Times Of Israel 

בין קהילת פייסבוק לקהילה

איפה פייסבוק כשצריכים אותו?
חברות יקרות זאת רק דוגמית מ100 הנאצות שקיבלתי ובעקבותיהם כתבתי את המאמר
איפה פייסבוק כשצריכים אותו. מאמר שכתבתי בעקבות נאצות אלו
הנחיות קהילת פייסבוק והקהילה
לפני שהורשיתי להכנס לספרית בודליאן באוקספורד, היה עלי להשתתף בטקס ולהישבע:
״אני נשבעת לא לפגוע ברכוש הספרייה, לא לקשקש, ולפגוע באיזו צורה בשום כרך מסמך או ספר. לא להדליק אש, לא לעשן ולציית לכל חוקי הספריה״.
הבודליאן נוסד בתחילת המאה ה17 בבריטניה והספרייה היא אחת ממעוזיה הנחשבים ביותר של התרבות המערבית.
השבועה לא יכולה להבטיח שהקוראים לא יפגעו בבניין או באוספי הספריה, אך האבות המייסדים התייחסו לפעולה סימלית זאת כחוזה שיצור קשר בין הקורא לספריה ויעודד התנהגות מכבדת ואחראית.
עד לשנים האחרונות ספריות כמו הבודליאן היוו את מקור העיקרי למידע בעולם, ניתן להשוות את האוספים והמידע בקטלוגים של העולם של אתמול, לאותם מנועי חיפוש ענק כמו גוגל או למגה אתרים כמו פייסבוק.
אך בזמן שהקודים להתנהלות בספריות ברורים ומתועדים, המצב בעולם הוירטואלי חמור ומבולבל.
הערה שכתבתי בעמוד של שוברים שתיקה, ארגון לוחמים לשעבר הפועל לחשיפת התנהלות צה״ל בשטחים הכבושים, זכתה ליותר ממאה תגובות. רובן היו שליליות והביעו כלפי שנאה וגם שלחו אותי להצלות באש הגיהנום בתור בוגדת.
כשדיווחתי לפייסבוק על כמה מהתגובות היותר מרושעות, הוא הגיב שאלו לא הפרו את הנחיות קהילת פייסבוק.
כשבדקתי את משמעות המילים ״הנחיות הקהילה״ גיליתי שכתוב שפייסבוק מעודד שיח והתנהגות מכובדים. לפי נסיוני אין בזה שום אמת.
המילה ״קהילה״ מעלה בדמיון דמויים חיוביים: בתים קטנים ורחובות שקטים ואנשים מתורבתים ולהם מטרה משותפת. לעיתים קרובות אנחנו גם מוסיפים שקהילה היא מקום שקט ובטוח.
לידיעת פייסבוק, גם קהילה וירטואלית מורכבת מאותם רכיבים חיוביים ככבוד, תרבותיות, ומקום בטוח. אני לא מייעצת לפייסבוק לאמץ פעולות סימלית כמו השבועה אבל אולי הגיע הזמן לנסח חוזה בין פייסבוק ולקוחותיו .
פייסבוק אינו יכול להסכים להיות מקום מקלט לחוסר סובלנות ואלימות ואסור לו להתחבא מאחורי הסינר של התיקון הראשון לחוקה האמריקאית המבטיחה את זכות חופש הביטוי. אנו עדים להתגברות האלימות והגזענות ברשת. אם פייסבוק לא ישים קץ להתעלליות בדפיה ולא יגן על אותם משתמשים תמימים המותקפים ברחבי ״הקהילה הוירטואלית״, לא ניתן אלא להסיק שפייסבוק תומך באלימות. מקווה שהתביעות נגד אחריות פייסבוק לא תאחרנה לבוא

Tuesday, April 19, 2016

אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי



בשנים האחרונות לקראת הפסח הצפייה לחג מהולה אצלי בתחושות של צער. אני כבר עצובה מראש כשאני חושבת על אלו שייעדרו משולחן הסדר שלי. הרשימה מתארכת כל שנה: היא כוללת את הוריי ואת בעלי שאינם בחיים, את בנותי שגרות בחו״ל ואת אחי שחוגג את החג עם משפחתו.
רבים מתלוננים על כך שהם נאלצים לבלות את החגים עם משפחתם. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו וכימתו את קיומו של סטרס החגים. בישראל, שהיא חברה בה המשפחה במרכז, מקובל שאנשים ללא זוגיות בורחים מהארץ בתקופה זאת כשכולם נמצאים עם משפחתם.
כיון שגרנו שנים כה רבות בארה״ב, חשוב לי להיות בארץ בחג, אך להתארח אצל משפחה ברת מזל, ללא רשימת נעדרים משולחן החג זה לא פיתרון שבא בחשבון.

את החג הראשון, חודשים ספורים לאחר מות בעלי, ביליתי בבית לבדי. באופן מפתיע הרגשתי נינוחות ונועם, והיה לי פנאי נפשי להרהר בתולדות משפחתי דרך החגים שלנו. לא צילמנו הרבה, אבל הזכרונות נשארו מאד בהירים.
אך קיימת עדות אחת לפחות לפסח משפחתי. בשנת 1990 כשכל המשפחה נפגשה יחד, בימים הראשונים של מצלמת הוידאו, אחי שכר מצלמה למשך החג וצילם את הסדר. תמיד זכרתי את החגים שלנו כמלאי אהבה, צחוקים ושמחה. אך כשבחנתי את הסרט בקפידה חשתי גם ברגעים של מתח: חוסר הסבלנות של בעלי כלפי אבי, התיסכול של אחד הילדים הקטנים שלא הצליח לקבל תשומת לב מהמבוגרים וכו. אלו הם בודאי החומרים שסטרס החגים עשוי מהם, והם גם מהווים את תמצית החג המשפחתי האמיתי, בניגוד לזכרון הנוסטלגי של חג אידילי.
ב1990 היינו עדיין משפחה ברת מזל, אף אחד לא נעדר משולחננו, או לפחות כך חשבתי. אך היום אני מודעת לכך שתחושת האובדן שאני חווה כעת היתה נוכחת בחיי הורי כבר אז. הסדר האחרון של אבי עם משפחתו בברלין בשנת 1934 היה כשהיה בן 21. מיד אחר כך הוא היגר לפלסטינה ומעולם לא ראה את משפחתו יותר. ואמי ב1990 כבר התייתמה מהוריה ואיבדה שניים מאחיה.
במשך הסדר אנחנו מצווים לזכור את העבר ולספר על תולדות עמנו. יציאת מצרים הושיעה את בני ישראל, אך היו גם אבדות רבות ומשה עצמו נפטר ולא הגיע לארץ המובטחת.
אובדן הוא בעל חשיבות רבה במסורת היהודית, ולכן הוא תמיד נמצא בחגים שלנו, אפילו לאליהו הנביא, הנעדר הנצחי, תמיד שומרים מקום של כבוד.

Sunday, April 17, 2016

ביקור הסופרים בחברון: אי הנראות של פעילי השלום




כשראיתי בפייסבוק את הפוסט של שוברים שתיקה על הביקור של קבוצת
סופרים בינלאומית הייתי מאד סקרנית וביקשתי להצטרף לסיור שלהם בחברון.
כשהגענו לשם ביום ו האחרון, יהודה שאול, המייסד של הארגון, כבר עמד במרכז והסביר לסופרים מהו המבנה שהם רואים, הוא גם קרא בקול עדויות של לוחמים. לדעתי אין מישהו שיודע יותר מיהודה על המציאות בחברון. הרקע שלו
כמעט זהה לזה של מתנחלי חברון. הוא בא ממשפחה חרדית אמריקאית ולמד בישיבה תיכונית בשטחים. למרות שחרדים רבים אינם משרתים בצבא, הוא התגייס, היה לוחם וגם הוצב בחברון. ב2004 כשהשתחרר מצה״ל הקים יחד עם חברים מהגדוד שלו את שוברים שתיקה.
שוברים שתיקה הוא ארגון של לוחמים משוחררים, וייעודו לחשוף את המציאות היומיומית של השרות הצבאי בשטחים הכבושים, לשפוך אור על שיטות הפעולה שם ולעודד שיח ציבורי על הכיבוש. מטרות אלו הן כנראה הסיבה מדוע שוברים שתיקה היו מעונינים להראות
לסופרים את מציאות הכיבוש בחברון. בנוסף לסיור הקצר שם, הסופרים בקרו במשך השבוע באזורים רגישים כמו מחסום קלנדיה, והכלא הצבאי עופר.פעילי שלום כיהודה האוהבים את מדינתם ודואגים לעתידה היו מורי הדרך
בסיורים האלו, ועשו זאת כדי להחיש את סוף הכיבוש.אך ממה ששמעתי בסיור אינני סבורה שהסופרים הבינו את מורכבות המצב. למשל כששאלתי את אחת הסופרות מה דעתה על פעילי השלום היא לא הבינה את שאלתי.
כשהמשכנו לשוחח הבנתי שהיא היתה עסוקה כל כך במראות הקשים שראתה עד ששכחה לראות שהיה שם גם מי שהדריך אותה, ודאג להסב את תשומת ליבה למה שחשוב ומשמעותי. לדעתי זאת החמצה. עורך הדין ופעיל השלום הבלתי נלאה, מיכאל ספרד, הכריז שיום אחד הכיבוש יסתיים. זה אכן יקרה הודות לעבודה הקשה של פעילי שלום מסורים בארגונים כמו שוברים שתיקה. כדי להמשיך לפעול ארגונים אלו חייבים לקבל תמיכה בינלאומית והפעילים שלהם לא יכולים להרשות לעצמם להיות בלתי נראים. נכון שהעיסוק בכיבוש צריך להיות קודם לכל, אך הם גם צריכים להדגיש את תרומתם לסיומו.
כמי שעוסקת בספרות אני תמיד מתעניינת לקרוא את מה שהסופרים חושבים
ומרגישים על נושאים שחשובים לי, אך לא במקרה הזה. עם כל הכבוד לסופרים הנודעים, כפי שלא אסע לטייל בארץ זרה נעזרת בספר הדרכה שנכתב על ידי מי שלא מכיר את אותה ארץ, לא אקרא מאמר על הכיבוש בספרשל מבקרים מזדמנים. הקונפליקט הישראלי פלסטיני ראוי למחשבה הרבה יותר רצינית

http://blogs.timesofisrael.com/the-invisible-peace-activists-international-authors-and-occupation/

The Invisible Peace Activists: International Authors And Occupation

When I saw on Facebook that  Breaking The Silence was hosting a group of international authors, I was curious.  It announced: “The second delegation of authors has arrived! The authors are here to see and understand firsthand what Israeli military control over a Palestinian civilian population looks like, so that they may write pieces for a compilation ahead of the unfortunate 50th anniversary of the occupation. Among them are Ayelet Waldman and Michael Chabon who will be editing the compilation to be released next year. We wish them an enlightening journey full of eye-opening understanding.”
I asked to join their activities in Hebron, and when we got there last Friday Yehuda Shaul, the founder of the organization, was already hard at work explaining to the writers about the history and the daily life under occupation. He also read to them excerpts from soldiers' testimonies.
There is no one who is better equipped to talk about the reality in Hebron than Yehuda. His background  is very similar to that of the settlers in Hebron. He comes from an American ultra-Orthodox family and spent his high school years at a Yeshiva in the occupied territories. Unlike many Haredi men who don’t serve in the army, he did and was a combatant in Hebron. Upon his release in 2004, he founded Breaking The Silence with several comrades from his regiment.
Breaking The Silence is an organization of veteran combatants who served in the occupied territories. The purpose of the organization is to shed light on Israel’s operational methods in the territories and to encourage debate about the nature of the occupation (from the book Our Harsh Logic compiled by the organization Breaking the Silence)
Please keep reading in the Times of Israel

Tuesday, April 12, 2016

Please Don't Tell Me Everything: A Mother's Viewpoint on the Big Tri

I can’t stop thinking about the mother of the young Israeli who was traveling in the Andes in Western Peru and after feeling unwell, took a bus to get medical help in the capital, Lima, but died before she was able to get there.
The instant messages between mother and daughter, during the last hours of her life, became public. In them the daughter wrote that she was in trouble and the mother, who got the messages few hours later, expressed her hope that by then her daughter was doing better. Those comforting and familiar words of the mother make this tragedy so real and personal.
The accessibility of different modes of communication such as WhatsApp and Skype, makes staying in touch with the traveling kids much easier. As today WIFI could be found even in the most remote places on the globes, it seems that the youngsters have not gone far. Indeed many of them keep in touch with life here in Israel, and in turn their parents almost participate in the journey.
Please keep reading in the Times Of Israel

בבקשה אל תספרי לי הכל: מחשבות של אם על הטיול הגדול



אני לא יכולה להפסיק לחשוב על האמא של אותה צעירה שטיילה בהרי האנדים, וכשהרגישה רע נסעה באוטובוס ללימה אך נפטרה לפני שקבלה עזרה רפואית.
הודעות הווטסאפ בין האם לבת התפרסמו בתקשורת, הבת כתבה שהיא מרגישה נורא והאם שקבלה את ההודעות כמה שעות מאוחר יותר ענתה שהיא מקוה שהבת מרגישה כבר יותר טוב. המילים המנחמות והמוכרות של האם הופכות את הטרגדיה ליותר ממשית ואישית.
הנגישות של כל מיני אפשרויות תקשורת כמו ווטסאפ וסקייפ מאפשרת קשר רציף עם הצעירים בטיול. כיון שהיום יש WIFI  אפילו במקומות הנידחים ביותר ביקום, נדמה שהילדים לא ממש רחוקים. אכן רבים מהמטיילים שומרים על קשר עם הארץ ומעודכנים במה שקורה כאן. וההורים מצידם כאילו לוקחים חלק בטיול עצמו.
התקשורת הנוחה עם הילדים הופכת גם את המקומות הרחוקים באסיה, אוסטרליה, ודרום אמריקה לקרובים יותר, מוכרים יותר ואפילו קצת פחות מאיימים להורים שנשארו בבית.
אך הסקת מסקנות על סמך התקשורת הרציפה מסוכנת. יותר מזה, הרגשת הקירבה הפיזית לילדים היא אשליה כיון שבזמן אמת בעת צרה ההורה לא יוכל לעשות מאומה כדי לעזור ולשנות את המצב.
נראה לי שהקשר הרציף עם המטיילים וחווית הקירבה המדומה הם מקור לא אכזב של דאגות וחרדות  להורים.
בצעירותי בימים שלפני עידן האינטרנט גם אני עזבתי את ישראל ונסעתי עם בעלי להמשך בלימודים בארה״ב.  באותו זמן המשמעות של לימודים בחו״ל היתה ניתוק כמעט מוחלט מכל מה שקורה בישראל.
כל שבוע כתבתי מכתב להורי ובו דיווחתי על מה שמתרחש בחיינו. כיון שהורי היו רחוקים ולא רציתי להדאיג אותם, היתה למכתביי נוסחה קבועה. הכל היה בסדר אצלנו: לומדים, עובדים, מתגעגעים ושולחים אהבה.
מכתבי  הורי היו דומים לשלי. הם מרגישים טוב, מתגעגעים, אוהבים ומרוצים שאנחנו לומדים ומתקדמים.
היה לנו חוזה בלתי כתוב,  שאת תנאיו מלאנו בקפדנות, לא להדאיג אחד את השני.  לא שאלנו יותר מידי שאלות, וזה לא היה מקרי שהסתפקנו בכתיבת איגרת אויר קצרה. הסידור הזה הבטיח לכולנו שקט נפשי במשך היום ושינה שלוה בלילה.  

אני לא טוענת שהיה טוב יותר בתקופת כתיבת המכתבים לפני עידן האינטרנט, אבל לפחות אז החיים היו שקטים יותר ופחות מלחיצים. לא ניתן לתאר את הייסורים שבוודאי עברה האם כשהבינה שבתה בסכנת חיים  והיא לא יכולה להושיע אותה.
 כנראה שלפעמים עדיף לא לדעת



Sunday, April 10, 2016

בעל זבוב זה כאן: על החוליגנים הישראלים



לאחרונה אני מרגישה שאני חיה בדיסטופיה, אבל עד שקראתי בהארץ את המכתב למערכת מאת זאבה אחי מאיר, לא הייתי בטוחה איזו בדיוק.
כותרת המכתב היא ״ז׳בוטינסקי ואבא היו מתביישים בנתניהו וחבריו״
המכתב מתחיל בהבעת דאגה של הכותבת ״אני מביטה בדאגה על המנהיגות השגויה והמסוכנת שמנהיגים אנשי הימין, בניהם של הרוויזיוניסטים.״
זאבה אחי מאיר מסיימת במילים:
״בהכירי את העקרונות המוסריים של אבי וחבריו — לרבות מורם ומנהיגם זאב ז'בוטינסקי — אני בטוחה שהם היו מוקיעים את חרפת ההתבהמות של החברה הישראלית והיו נלחמים בכל כוחם בעיוורון, בהכחשה, באטימות המוסרית ובאובדן המצפון האנושי של ראש הממשלה וחבר מרעיו, הבוגדים במורשת הוריהם ומובילים את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל מאסון לקטסטרופה של אובדנה המוסרי והקיומי"
המכתב החזק הזה המתמקד בהתנהגותם של הבנים של ( לפעמים אנחנו קוראים להם הנסיכים) מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, הזכירו לי את השם של הדיסטופיה שחיפשתי: 
אמנם אנחנו לא ממוקמים באי בודד באוקיינוס השקט, אך  גם אנחנו מאד מבודדים. בנוסף, כמעט מכל בחינה אנחנו נמצאים באי של בעל זבוב.
הרומן בעל זבוב מאת ויליאם גולדינג ( 1954) מספר על ההתפוררות השיטתית של החברה המתורבתת. מה שנידמה תחילה כדמויי סדר מתדרדר לכאוס כשקבוצה של נערים צעירים מנסה לשרוד על אי הבודד. 
מנהיג הקבוצה רלף אינו בוגר ואחראי כפי שנראה בתחילה, ותוך זמן קצר חברי מפגינים צורות התנהגות אכזריות ומוכנים להקריב את כל מי שמראה איזו שהיא חולשה. הם חורשים מזימות, מסיתים, מפזרים שמועות, ורבים ללא  צורך. כשהפחד גובר כך גם החשד שחיות פרא ומפלצות נמצאות בכל מקום,  ויום יום הנערים  עורכים טקסים פרימיטיביים לשם הגנה. 
נשמע מוכר? לאחרונה כמו אי הנערים גם אנחנו הגענו כמעט לכאוס מוחלט. המנהיגים שלנו מונעים על ידי יצרים פראיים, הם מקריבים את כל מי ששונה, או  רק אומר משהו שונה, והרלף הפרטי שלנו, שנבחר להוביל אותנו באומץ, רואה מפלצות מפחידות וחיות פרא אפילו מתחת למיטה.
בבעל זבוב אחד הנערים גילה שהמפלצת היא בתוכו, אך זה כבר מאוחר מידי. ועצוב מאד שתגלית זאת עלתה לו בחייו. גם אצלנו תובנות באות באיחור, ורבים מאיתנו  פסימיים בקשר לעתידה של ישראל.
בסוף הרומן מבוגר שמגיע לאי מבטא את אכזבתו מההתנהגות הגרועה של נערים בריטיים. להם לפחות היה תרוץ של  הגיל: לא היו להם בגרות ונסיון,
אבל המנהיגים שלנו היו אמורים להיות בוגרים. 
דחוף: אנחנו מחפשים מבוגר אחראי

Saturday, April 9, 2016

זויה צ׳רקסקי: ציירת חסרת מנוחה ומוכשרת בטירוף


אי אפשר אף פעם  לדעת מה נמצא בפייסבוק, אני תמיד מדמיינת אותו כבאזאר צבעוני, וירטואלי כמובן. יש בו שפע אינפורמציה, רובה חסרת ערך, אבל תמיד יש סיכוי לגלות אוצר.
הציירת זויה צ׳ארקסקי, היא אוצר שכזה. פעם ראשונה ראיתי עבודות שלה במקרה כשמישהו שיתף כמה מהן מהסדרה ״עליה 91.״
הציורים מציגים בצורה ראליסטית סצנות מהמציאות החדשה אז של העליה רוסית של שנות ה90.
 זויה הנערה הגיעה גם היא לישראל עם משפחתה באותה תקופה. הציורים היו משעשעים, שנונים ומלאי תובנות.
כשהסתכלתי  בציור שבוע התרבות הרוסית באשדוד, פרצתי בצחוק, למרות שבעצם התמונה לא היתה באמת מצחיקה.
הציור הוא של אולם ריק במתנ״ס, יש בו כמה שורות של כסאות פלסטיק לבנים ריקים, והקהל היחיד הן שתי נשים מבוגרות בקצה הימני של השורה השניה. הן מתבוננות בעיון, בעין ביקורתית, בהופעתו של גיטריסט מזוקן וזמרת  בלבוש צבעוני וקצת אקסצנטרי.  לצידם יושבים משתתפים נוספים  וכולם מחכים לתורם להופיע ולהפגין את כישרונם.
אין ישראלים בתמונה אך ישנו שלט גדול בעברית:
״ברוכים הבאים לשבוע התרבות הרוסית באשדוד״
הציור הוא דוגמא טיפוסית של העבודות של זויה. היא מציירת, לפי דבריה, מהתבוננות אך כמובן זאת רק ההתחלה. לציורים יש סבטקסט  המציג את סיפור החיים מעבר לתמונה. זויה מתעניינת באנשים והבחירה שלה מה לתאר, בסצנות פשוטות לכאורה, היא כמעט סימבולית ולעיתים קרובות יש בה אמירה, או אפילו עקיצה, חברתית.
הסצנה בשבוע התרבות הרוסית היא צ׳כוביאנית במהותה. אנו חווים כאן אריסטוקרטיה רוסית שירדה מנכסיה. האמנים בתמונה  מנוכרים לסביבתם החדשה. למרות השלט בעברית אין להם שום קשר עם הישראלים. בעבר הם חיו בתנאים יותר מכבדים, אך עתה הם צריכים להסתפק במציאות דלה,פרובינציאלית ולא מספקת. אך הם לא מתפשרים וממשיכים להופיע באומץ בצורה המוכרת הנוקשה, הגלותית המסוגננת שלהם. ובכל זאת אנחנו מוכרחים להעריך את המחויבות שלהם לאמנות, והציור מצליח לשדר גם אופטימיות והתמדה.

זויה נולדה בשנת 1976 והחלה לצייר בגיל מאד צעיר, מאז היא מתעדת את חייה ביומן פיקטוריאלי.  היא זריזה ביותר וברגע מצליחה להפיח חיים בסצנה שהיא    רק עכשיו בראה. בשלב יותר מאוחר, זויה מפתחת רבים מהאטיודים שלה  לתמונות גדולות.

לפני זמן מה זויה הציגה בפייסבוק אטיוד של אדם מיואש ישוב על  מזרון, כיון שגם אני אלמנה במיוחד  התרגשתי ושאלתי אותה על הסיפור שמאחוריו. היא סיפרה שפגשה את אותו אדם, חודשים מספר קודם, בניגריה באותו בוקר בו נפטרה אשתו, והיא ציירה אותו מזכרון.  למרות שמציאות חיי שונה בתכלית מזאת של אותו אלמן, האבל שלו היה אוניברסלי.
בנוסף, בקיר שליד האלמן זויה מיקמה צלב, ובכך הוסיפה מימד סמבולי לסבל 
זויה מציירת את מה שהיא רואה, אך ללא קשר לנושא התמונה,  דרך
 הביקורת, לאוניברסלים  ההומור,  והחמלה היא מצליחה בכשרון רב להפוך את סיפורי היומיום לאוניברסלים ומשמעותיים לכולם.   

Tuesday, April 5, 2016

הכל צפוי וקצת רשות נתונה: חולי סרטן ומשפחותיהם




בשבועות האחרונים אני שומעת מידי יום ברדיו סיפורים קורעי לב על סוף החיים ועל והמחיר העצום של תרופות מאריכות חיים
קשה מאד לדעת מה לעשות במקרים כאלו במיוחד כיון שתמיד קיימת התקוה שאם נצליח להחזיק מעמד, בעזרת התרופות, ישנו סיכוי שבינתיים תימצא התרופה המושיעה
אנחנו עשינו את הבחירות שלנו ואין שום דרך לדעת אם הדברים היו נראים שונה אם היינו מגיעים להחלטה אחרת.
בסוף 2006 בעלי, אדם בריא בן 54, נסע לכנס בקוריאה. הוא חזר צולע עם כאב ברגלו. הסתבר שיש לו  קריש דם. זמן מה הרופאים היו סבורים שהקריש הוא תוצאה של הישיבה הממושכת במטוס, אך לאחר זמן קצר האבחנה היתה סרטן ריאות בשלב 4.
כמהנדס ואיש מעשי בעלי שאל את הרופא כמה זמן נותר לו לחיות והוא אמר שבמקרים כאלו לרוב שורדים פחות משנה.
בעלי חשב אולי לוותר על טיפולים כימיים, אך הרופא שכנע אותו, שלמרות תופעות הלוואי, כימותרפיה תועיל להרגשתו הכללית ולקוצר הנשימה. הוא החליט שבמקום להיות ״אדם מת מהלך״ (ביטוי שלו)  יסכים לטיפולים.
הקורס הראשון בפרוטוקול לא עבד, אני עדיין מרגישה את המכה בבטן שקיבלתי כשתוצאות בדיקת הPET התבררו. 
הרופא הציע תרופה אחרת, כדורים שהיו פחות קשים למטופל. באותה תקופה טרסיבה לא נכללה בסל הבריאות שלנו במכבי וגם הביטוח הפרטי  לא כיסה את העלויות.
כתבתנו מכתב בקשה מיוחד למכבי ולביטוח ונענינו בשלילה. כך קרה שבעלי קיבל סוג אחר של כימותרפיה שהיה אגרסיבי מידי והוא נפטר כמה ימים לאחר הטיפול השני, 5 חודשים בלבד לאחר האבחון.
הטיפול בטרסיבה יכול היה להקל על החודשים האחרונים של חייו, ואכן זמן קצר לאחר מותו כדורים אלו הפכו לחלק סטנדרטי בטיפול בסוג הסרטן שלו.
הוא כמובן רצה לחיות, וכמו חולי סרטן רבים ניסה תרופות טבעיות שונות, חלקן די יקרות, ואפילו הסכים לשתות חלב נאקות. אך מה שעזר לו יותר מכל הייתה ההחלטה שהגיע אליה בזמן שאובחן להוות מודל לחיקוי לבנות  שלו בזמן המחלה הקשה.
לדעתי זאת גם היתה הסיבה מדוע הוא בחר לא להתלונן ולצאת נגד ההחלטה על אישור התרופה. כיון שהיה גם זהיר מבחינה פיננסית הוא לא העלה בדעתו את האפשרות לשלם עליה מכספנו בשוק הפרטי.
הוא המשיך להיות עסוק, לימד באוניברסיטה, שוחח איתנו על העתיד, עזר לנו לעשות תוכניות והכריח אותי לעבור איתו על הספרים ולרשום שמות ומספרי טלפון של אנשים שיעזרו לי אחר כך. בחודשים האלו מכרנו את הבית בפרוורים וקנינו בית חדש בעיר אליו עברתי בעצמי לאחר מותו.
כאשר אני שומעת על תרופה חדשה לסרטן ריאות אני שמחה בשביל החולים אך גם מרגישה צביטה בלב בגללנו. קבלנו גזר דין מוות ללא ישועה רפואית. 

אך לאחר שאני נושמת עמוק אני מנסה להזכר שלפחות היתה לבעלי החרות לבחור איך יחיה את ימיו האחרונים, וברור לי שההחלטות שלו הפכו את החיים בלעדיו ליותר נסבלים.


We Still Have Choices: Cancer Patients and Their Families

In recent weeks, I hear on the radio, almost every day, another heart wrenching story about the end of life and the accessibility of life-extending drugs.
It is so hard to know what to do in such cases especially as we hope that staying alive and hanging in there, with the help of life extending drugs, could mean that perhaps in the meantime a new cure would appear on the market.
We made our choice and there is no way to tell if things could have been different had we made another decision.
In late 2006, my husband, a healthy man of 54, went to a conference in South Korea. He came back with a pain in his leg which turned out to be a blood cloth. For a while the doctors believed that his condition was caused from sitting down long hours during the flight, but short time later he was diagnosed with stage four lung cancer.
My husband, a practical engineer, asked his doctor how long he had to live, the answer was that normally in similar cases, the prognosis was death in less than a year.
My husband considered not taking any chemical treatment, but his doctor convinced him that, in spite of the side effects, chemotherapy could help him feel better and breathe easier. Thus,  instead of being a “dead man walking” (his words), he decided to  receive chemotherapy.
The first course of chemo was not effective, I can still feel the pain in my stomach once we got back the results of the PET Scan.
The doctor suggested a new drug, tablets which worked differently and were less harsh on the patients. At that time, Tarceva (erlotinib), was not covered by our health care provider or by our additional insurance.
We wrote a letter to both insurances asking to allow us to receive the drug, but our request was denied. Thus, my husband got another treatment, which apparently was too aggressive, and he died  few days after receiving the second dose, only 5 months after the diagnosis.
Because of the way it works, Tarceva could have made his last months easier, and indeed it became part of the standard treatment for advanced-stage non-small cell lung cancer soon after my husband passed away.
Of course, he wanted to live, and like many other cancer patients my husband agreed to try all kinds of costly natural remedies. But what helped him most was his decision, which he made once he was diagnosed, to be a role model to his daughters at that difficult time.
I believe that this was also the reason why he chose not to complain about the Tarceva's decision, or to contest it. Being prudent with our money, he also didn’t consider buying it in the private market.
Instead, he kept busy: he continued teaching, talked to us about the future, made plans and even forced me to go over the books with him and to write down important names and phone numbers. In those five months we sold our house in the suburb and bought a new one closer to town. I moved there on my own few months after he died.
Whenever I hear about a new drug for lung cancer I am pleased for the cancer patients, but feel a pang in my heart. We received a death sentence and had no medical answers.  However, after taking a deep a breath, I try to remember that at least my husband had the freedom to choose the way he wanted to spend his last days, and I know that those decisions made our life without him much more bearable.
In memory of Tzvi Raz, 1951--2007

The essay appeared in the Times Of Israel

Friday, April 1, 2016

הבגד הקרוע, והראש המגולח: גילויים פומביים של אבל





בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי  חשבתי שזאת דרך  טובה לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.
כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי. הכרנו באופן שטחי בארועים , בני הזוג שלנו היו עמיתים כשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת, וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי: צעדנו בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.
לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות,  ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב. 

לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום בגילויי אבל פומבי.
בזמן המקרא המילים  ״עירום״ ״ואבל״ היו קשורות זו בזו מבחינה מילולית ופיזית כיון שהיה נהוג לקרוע את בגד האבל  בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.
״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״
( איוב א 20)
קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. המנהג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל  קרע את הבגד עד שחשף את הלב.
מבחינה סימלית מילים אלו מציירות תמונה של עצב עמוק  ואני חושפת את ליבי. הערום משמעותו גם שכל ההגנות הוסרו ואני נותרת חסרת הגנה, פגיעה ונתונה לסכנה. 
כנראה עצבים חשופים אלו  גורמים לזולת אי נוחות ומבוכה. מכיון שכיום שמנהגי אבלות פומביים כבר לא באופנה, כנראה עדיף להתאבל בשקט ובצנעה.

מאז אותו סיפור כבר עברו יותר משמונה שנים והייתי ברת  מזל ומצאתי חברות אחרות שיכולתי לשתף אותן ברגשותי. מדי פעם אני נזכרת בידידה ההיא ובזמן הקשה ההוא.
אני לא מאשימה אותה, אחרי הכל גם היא איבדה את בעלה זמן קצר קודם. אבל אני עדיין לא מבינה מה קרה בדיוק. כששמעתי ברדיו על  כך שיש משהו ערום באבל ה פומבי, הבנתי שזה חלק מהתשובה. העובדה שהצער שלי היה כמו עצב חשוף, הרגיש כנראה מוכר ומאיים על אותה אלמנה ולכן הרגישה אותה צורך לנתק את יש משהו ערום באבל פומבי: 
בשנה הראשונה לאלמנות שחרתי את חברתן של נשים במצב דומה לשלי. כיון שהייתי מוצפת ומבולבלת קיויתי שאם אתחבר לאלמנות מנוסות אוכל ללמוד מהן דרכי התמודדות. בסתר ליבי  חשבתי שזאת דרך  לדלג על כמה משלבי האבל ולהאיץ את תהליך ההחלמה.
כך הגעתי לאשה שבעלה נפטר כחצי שנה לפני בעלי.  הכרנו באופן שטחי בארועים חברתיים כיון שבני  הזוג שלנו היו עמיתים. וכשנפגשנו שוב לאחר האסון מצאנו שפה משותפת,  וכיון ששתינו היינו בודדות התחברנו במהירות. היתה לנו אחוה מנחמת, ומרגיעה, לפחות כך חשבתי : עשינו צעדות בים, הלכנו יחד לקונצרטים ואפילו נסענו פעם לטיול מחוץ לעיר.
לפתע בלי שום אזהרה היא ניתקה את היחסים איתי. היא טענה שיש לה התחייבויות רבות,  ושהיא עסוקה מכדי להפגש. שאלתי את עצמי האם אמרתי או עשיתי משהו שעלול היה לפגוע בה, לא מצאתי אך כתבתי לה מכתב והתנצלתי אם פגעתי בה מבלי משים. היא ענתה שזאת לא אשמתי אבל לא הציעה שנפגש שוב. 
לא מזמן שמעתי ברדיו תכנית ובה דיברו על כך שיש משהו ערום באבל פומבי.
בזמן המקרא המילים עירום ואבל היו קשורות מבחינה מילולית ופיזית: כי היה נוהג לקרוע את הבגד בפומבי לעיני קהל. זה היה מנהג המקום וגם ביטוי עוצמתי לכאב וצער.
״ויקום איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו״
( איוב א 20)
קריעת המעיל וגילוח הראש הם גילויים פומביים של צער. נהוג היה לקרוע את הבגד ברגע שנודע דבר האסון. האדם האבל  קרע את הבגד עד שחשף את הלב.
מבחינה סימלית מילים אלו מציירות תמונה של עצב עמוק  ואני חושפת את ליבי. הערום משמעותו גם שכל ההגנות הוסרו ואני נותרת חסרת הגנה, פגיעה ונתונה לסכנה. 

מאז אותו סיפור כבר עברו יותר משמונה שנים והייתי ברת  מזל שמצאתי חברות אחרות שיכולתי לחלוק איתן את רגשותי. מדי פעם אני נזכרת בידידה ההיא ובזמן הקשה ההוא.
אני לא מאשימה אותה, אחרי הכל גם היא איבדה את בעלה זמן קצר לפני. אני עדיין לא מבינה מה בדיוק קרה, אבל כששמעתי ברדיו  את המשפט: יש משהו ערום באבל פומבי, הבנתי שזה כנראה חלק מהתשובה. העובדה שהצער שלי היה חשוף וגלוי לחלוטין, היה  מוכר ומאיים ולכן הרגישה אותה ידידה צורך לנתק את היחסים. 
 מנהגי אבלות פומבית כבר לא באופנה היום  ועצבים חשופים גורמים לזולת  אי נוחות ומבוכה. אין מנוס אלא להסיק שכנראה עדיף  להתאבל בשקט בפינה לבל תיטרד מנוחת השכנים.