Tuesday, June 28, 2016

החרם והבנות משתפות הפעולה





זאת טרגדיה אמיתית שאסתי ויינשטיין הרגישה שאין לה ברירה ושמה קץ לחייה. כמה עיתונים באנגלית כתבו שוינשטיין אם ל7 בת 50 היתה מנוכרת ל6 מהן לאחת גירושיה, יציאתה בשאלה ועזיבתה את חסידות גור.
אך המילה ״מנוכרת״לא מתארת כלל את המציאות של אם המוחרמת לא רק על ידי הקהילה שלה, אלא על ידי בנותיה הבוגרות.
חרם הוא נשק הרסני ובעל עוצמה, ובמשך ההסטוריה קהילות שונות, ארגונים, ומנהיגים השתמשו בו כדי ללחוץ על אלו שלא הלכו בתלם. אני מרגישה שחרם הוא בעצם מן סוג של בגידה כיון שהוא מתייחס לשני כאילו איננו קיים יותר.
מחוץ למציאות החרדית, אפשר לראות חרמות בעולם הילדים במיוחד בבית הספר. ילדים שסבלו מחרם יעידו שעדיף לקבל מכות כיון שאז לפחות הם לא מרגישים בלתי נראים.
אבל זה יכול לקרות לכל אחד. אני יודעת מה המשמעות של חרם כיון שב7 השנים האחרונות צפיתי בו מקרוב. לרוב טראומה כמו מוות או גירושין גורמת לפירוק משפחה. במקרה של אדם יקר וקרוב לי, זה היה מות אשתו.
לא מדברים כמעט על נושא זה בפומבי.אנשים לא ממהרים להכיר בכך שמשפחתם אינה מושלמת. יותר מזה, תמיד קיים החשש שאם תודה שמשפחתך מתאכזרת אליך, יחשבו שבעצם זאת אשמתך, מן וריאציה על שתיקת הקורבן.
חרם לא משפיע רק על ההווה שבו אינך חלק מחיי הילדים והנכדים, אלא גם על זכרונות העבר. השאלה מה כבר עשיתי שמגיע לי גורל כזה תמיד נמצאת ברקע. להורים המוחרמים על ידי ילדיהם קשה לרוב להסתכל על תמונות משפחתיות, או לראות משפחות מאושרות ונכדים של אחרים.
יהעונש האכזרי הזה עלול להרוס את העתיד גם כן. במכתבה אסתי ויינשטיין הסבירה שהיא קיוותה שהריחוק מבנותיה זמני ובמשך הזמן הן תתרצנה. המשמעות היא שבמשך השנים האחרונות יום יום היא חיכתה וקיוותה שבנותיה תחזורנה אליה. הנס הזה לא קרה, וכשהבינה שדבר לא ישתנה לא יכלה לסבול את הכאב שצפוי לה בעתיד.
אסתי ויינשטיין בחרה למות, במכתב שהשאירה כתבה: " בעיר זו ילדתי את בנותיי ובעיר זו מתי בגלל בנותי." מרבית ההורים המוחרמים או המנוכרים לא בוחרים בדרך כה קיצונית. אך אין זה אומר שאינם סובלים. יש כאלו שלומדים לחיות עם הכאב, אחרים נעשים כה נואשים עד שהם זונחים את חייהם החדשים ואת הסיכוי לאושר בתקוה לזכות מחדש באישורם של ילדיהם. רק לפני ימים אחדים שמעתי מקרה של אלמן בקבוצת תמיכה שסיפר שסיים קשר מיטיב עם אלמנה כיון שילדיו איימו עליו בחרם. עד כדי כך הנשק הזה עוצמתי.
הדיבר החמישי ״כבד את אביך ואת אמך״ הוא הראשון בין הדיברות שעוסק בקשר בין בני אדם, ספציפית בן ילד להוריו.
הדיבר החשוב הזה לא דורש שילדים יסכימו עם הבחירות של הוריהם אלא רק שיכבדו אותם. הבנות המתחסדות של אסתי ויינשטיין נכשלו במבחן הבסיסי בהבנת התורה. זאת אשמתן שאמם איננה עוד.
מקווה שזה יהיה שעור לכל הילדים הבוגרים שמקשיחים את לבם ולא מכבדים את הוריהם.

Monday, June 27, 2016

Ostracism and the Collaborating Daughters

It is a real tragedy that Esti Weinstein felt that she had no choice but to take her own life. Several English sources wrote that Weinstein, “a 50 year old mother of seven was estranged from six of her children following her divorce and departure from the Gerrer (Gur) Hasidic community.”
However, the word “estranged” doesn’t begin to describe the reality of a mother who has been ostracized not only by her community, but by her own adult daughters.
Ostracism is a powerful and devastating weapon, and throughout history societies and their leaders have used it to put pressure on those who did not follow the rules. I feel that ostracism is actually a form of betrayal, since it treats the other as though he/she no longer exists
Outside the Haredi community, ostracism could be seen mainly among children in schools. Children who experienced it testify that it is far worse than physical abuse, since, with the latter, at least you know that you are being seen.
But actually it could also happen to anyone. I know the meaning of being ostracized since,  for the last 7 years, I have observed it from a close distance.  It often takes a trauma, such as death or divorce to break up a family. In the case of someone close to me, it was the death of his wife..
This topic is not discussed much in public, people are reluctant to acknowledge that their families are not perfect. Moreover, there is always the fear that if you admit being mistreated by your own family, it reflects badly on you. In a way, it is a variation on the silence of the victim.
Being ostracized doesn’t only affect the present -- not being part of your children and grandchildren's life, but it taints the memories of the past as well. The question "what did I ever do to deserve such a fate?" is always in the air. Parents who are being ostracized by their children find it painful to look at old photos or to see happy families and other people's grandchildren.
This cruel punishment could ruin the future as well. In her letter Esti Weinstein wrote that she had hoped that her estrangement from her daughters was temporary and that with time they would come around. It means that for the last years she spent every day of her life waiting and hoping for her daughters to change their mind. That miracle did not happen, and when she finally realized that nothing was going to change she could not face the pain awaiting for her in the future.
Esti Weinstein chose to kill herself, and she wrote in her last note: "in this town I gave birth to my daughters, and in this town I die because of my daughters."  Most ostracized or estranged parents do not resort to such extreme measures. However it doesn’t mean that they don't suffer. Some learn to live with the pain, others become so desperate that they give up on their new life, and their chance for happiness, in the hope of regaining the approval of their adult children. Just the other day, I heard about a man in a support group for widows and widowers, who ended a happy relationship with a fellow widow because his children threatened to ostracize him. This is how powerful this weapon is.
The fifth commandment: “Honor your father and your mother, that your days may be long in the land that the Lord your God is giving you,” is the first, among the 10, that addresses inter-personal relationships, specifically the relationship between children and their parents.
This important commandment doesn't require that adult children approve of their parents’ life choices but that they honor them. Esti Weinstein sanctimonious daughters failed their test in basic Bible comprehension. It is their fault that their mother is dead.
Let it be warning to all adult children who are callous and disrespectful to their parents.
 The essay appeared in the Times Of Israel

Sunday, June 19, 2016

For Father’s Day: The Father As A Teacher

Growing up in Israel in the late 1950s I hardly have any childhood memories of my father. He was always away at work. My mother and my older brother were in charge of my upbringing. I got to know my father only as an adult. Children books and magazines, from that time, tell a similar story to mine. The father was always absent, either physically at work, or emotionally. Pictures of the father show him quite withdrawn, sitting behind a newspaper which separates him from the rest of his family.
It seems that fathers in the 1950s were spoilt by their family, which demanded nothing of them but gave them a lot of respect. But already in the 1980s things were different, my husband was an involved father, as the following Father’s Day story indicates.
It all started with a project: a dollhouse made out of wooden bookcase, which my daughters built together with their father. They had labored on it for weeks, and then when the dollhouse was finally done it was time to furnish it.
My husband asked the girls to make a list of the essential items they needed in order to furnish the different rooms of the house. Their wish list was very long: there were so many things that they just couldn't do without.
Then he said: “This is an excellent list, and we will be happy to split the cost of the furniture that you have chosen.” He announced it as though he was handing out a big  award, which in a way he was. It was just that they were caught off guard, our daughters were certain that we would be paying for everything.
I was as surprised as the girls: my husband had not revealed his plan, he was probably worried that I would object. Indeed, although I said nothing and went along, I secretly felt that at the age of 7 and 8 they were too young to have their wings clipped in such a way. They were thrilled about the finished dollhouse and were looking forward to the endless possibilities of interior design.
It is not that he wasn't willing to spend the money, quite the contrary, like the rest of us he was anxious to see the dollhouse come to life. In retrospect I understand that this was a brilliant fiscal move. He seized an opportune  moment to teach our daughters the meaning of money -- value, making choices, taking responsibility, accountability and even patience.
The girls were not even resentful, as rational creatures they just went ahead, made the calculation of how much money they were willing to spend, and came up with a much shorter list of the most important items.
As a business professor, and a father, he wanted to demonstrate to his daughters the concept of an  "interested party." In our case it meant that if they wanted something, they had to take action. It was also an enabling lesson, the girls saved money to buy new furniture, and made some decorations themselves. The dollhouse became more meaningful and valuable because we, the parents, refrained from buying all the furniture for them at once.
My husband believed that children should learn early about money so that they could grow up to be responsible adults. But he was able to teach them such a lesson only because he was close to his daughters, and worked together with them. It is true that my own father had a much easier life at home, but I feel that since he was absent, he missed out a lot.
Happy Father's Day!
 The essay appeared in the Times of Israel 

לכבוד יום האב: האב כמורה



מילדותי בשנות ה50 המאוחרות בישראל אין לי כלל זכרונות מאבי. הוא היה תמיד בעבודה. אמי ואחי הגדול היו אחראים על החינוך שלי. את אבא שלי הכרתי רק בבגרותו. ספרי ילדים ושבועונים מאותה תקופה מספרים סיפור דומה לשלי, האב לרוב נעדר אם באופן פיזי בעבודה, או רגשית. תמונות מאותן שנים מראות את האב בביתו, יושב מרוחק כשעיתון מפריד בינו לבין משפחתו.
נראה שבשנות ה50 אבות פונקו על ידי משפחתם. לא דרשו מהם מאומה אבל הם קיבלו הרבה כבוד. בשנות ה80 המצב כבר היה אחר, וכפי שמעיד סיפור יום האב, בעלי היה אב מאד:
הכל התחיל בפרויקט בית בובות שבעלי ובנותי טרחו יחדיו בבנייתו במשך זמן רב. לבסוף הבית הושלם והגיע הזמן לרהט אותו.
הוא ביקש מהבנות לערוך רשימה של הריהוט הנחוץ לחדרים השונים. רשימת הבקשות שלהן היתה ארוכה מאד, הכל היה נחוץ, ועל שום דבר לא היה ניתן לוותר.
בעלי אמר: ״זאת רשימה מעולה, אנחנו נשלם חצי ממחיר הרהוט שתבחרו.״ הוא הכריז זאת בחגיגיות כאילו התכוון להעניק להן פרס יוקרתי, ומבחינה מסוימת זה היה נכון, אבל הבנות לא היו מוכנות לתגובה כזאת, הן היו בטוחות שאנחנו משלמים על הכל.
אני הופתעתי כמוהן, בעלי לא טרח ליידע אותי על תוכניתו, כנראה כי חשש שאתנגד. ובאמת למרות שלא אמרתי מאומה ועמדתי לצידו חשבתי בסתר ליבי שקצת מוקדם לקצץ את הכנפיים של ילדות בגיל 7 ו8. הן כל כך התלהבו מהפרויקט המושלם וציפו להנות מאין סוף האפשרויות הגלומות בעיצוב פנים.
זה לא שחבל היה לו להוציא כסף על הריהוט, להיפך, כמונו גם הוא התרגש מהפרויקט המוצלח. בדיעבד אני מבינה שזה היה צעד גאוני. הוא ניצל את ההזדמנות ללמד את הבנות מהו כסף: ערך, סולם עדיפויות, אחריות, ואפילו סבלנות.
הבנות מצידן אפילו לא התמרמרו. הן רק עשו חשבון כמה כסף הן מוכנות להוציא והגישו רשימה חדשה.
כפרופסור לניהול וכאב הוא רצה ללמד אותן את נושא ״בעלי העניין,״ במקרה שלהן אם הן רצו משהו היה עליהן לנקוט בפעולה. זה גם שעור שאיפשר להן לגדול: הן חסכו כסף לקנות ריהוט נוסף והכינו קישוטים בעצמן. בית הבובות הפך ליותר משמעותי ויקר ערך כיון שאנחנו ההורים התאפקנו ונמנענו מלקנות את הכל בבת אחת.
בעלי האמין שחשוב שילדים ילמדו מוקדם על כסף, וכך יגדלו להיות בוגרים אחראים. אבל הוא היה יכול ללמד את בנותיו שיעור כזה רק כיון שהיה קרוב אליהן ועבד איתן יחד. אמנם לאבא שלי היו חיים הרבה יותר שקטים בבית, אך אני מרגישה שכיון שהיה לא מעורב, הוא הפסיד המון.

http://blogs.timesofisrael.com/for-fathers-
day-the-father-as-a-teacher/

Tuesday, June 14, 2016

נטיקט או איך למנוע אי הבנות בתקשורת האלקטרונית



בתחילת המאה העשרים ואחת קראתי עם הסטודנטים שלי מאמר מפורט על החסרונות שבשימוש באימייל במקום העבודה. באותו זמן האימייל היה עדיין די חדש ולעיתים לא ידעו להשתמש בו בצורה נבונה. הכותב טען שלמרות שאימייל הוא מתנה למשרדים, צריך להזהר כיון שהוא הגורם לאי הבנות רבות.

כמנויה על כמה רשתות אלקטרוניות וחברה בקבוצות שונות של פייסבוק ווטסאפ, אני תמיד מופתעת מהמהירות בה אי הבנות הופכות לקונפליקט. יותר מזה, אותם אנשים שבחיים הרגילים מתנהגים בצורה נורמטיבית, תוך רגע מסוגלים להפוך את עורם ולהגיב בתוקפנות ואלימות בתקשורת האלקטרונית. למרות שהאינטרנט כבר קיים זמן לא מבוטל, די מפתיע להיווכח כי רק מעטים מיישמים נטיקט: חוקי האטיקט המתייחסים להתנהלות במדיה האלקטרונית.

המנטור האינטרנטי מייקל הייאט חיבר רשימה של כללי התנהלות ברשת. רובם של כללים אלו ידועים, אך בכל זאת חשוב לתת עליהם את הדעת.

הנה הגירסא שלי
ל״אימייל אטיקט 101״
מאת מייקל הייאט

-- על המסרים במייל להיות קצרים ומחודדים:
עדיף לההבהיר את הנקודה המרכזית ואם נחוץ להוסיף פרטים נבחרים. כדאי להבהיר את כוונת המייל בתחילתו.
--חשוב להתרכז בנושא אחד. אם ברצונך לדון בכמה נושאים יש לשלוח מייל נוסף.
--מייל קצר המיועד רק לנמענים בודדים מגביר את הסיכוים לתגובה.
--אם כותבים על נושא חדש, הכותרת צריכה להיות ברורה וספציפית.
--בהעדר שפה לא מילולית כמו חיוך, או מבט, המייל מהווה כר נרחב לאי הבנות. לכן מוכרחים להיות רגישים לטון. אין להשתמש בסרקזם במייל וכדאי להמנע מבדיחות. אם בלי משים פגעת במישהו עדיף להתנצל מיד .
-- נא לא להגזים במיילים או בתגובות.
-- חשוב לבדוק אם יש במייל שלך פליטות קולמוס או תאונות תיקון אוטומטי.
-- במייל אין צורך להגיב מיד. בניגוד לווטסאפ שמצריך תגובה זריזה, אפשר בהחלט לחכות 24 שעות כדי להשיב על מייל.
--אם הגבת מתוך כעס חכה לפחות יום, כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת ורק אז להחליט איך להמשיך..
-- אם ברצונך להתייחס אישית ולענות למייל ספציפי של אחד החברים, כדאי להמנע מלהשיב לכולם.
--השימוש בסימני פיסוק והדגשים מיותר. בשפת המייל זאת המקבילה של צעקה..
--וכמובן שאין להשתמש בלשון פוגענית ובכינויי גנאי. בכלל עדיף להמעיט בשמות תואר כשמתייחסים לאדם אחר ומומלץ להתנהל בנימוס.
--
עברו כמעט עשרים שנה מאז שהסטודנטים שלי ואני קראנו את המייל על חסרונות האימייל וההתנהלות המומלצת. כמעט דבר לא השתנה. למרות שאנחנו משתמשים במייל לכל צרכינו, הכותבים והנמענים עדיין לא למדו להקדיש זמן לקרוא בעיון את הכתוב ולכן ישנן אי הבנות מרובות.
לא פשוט להקדיש זמן ולהתרכז בכתוב. קרה שכתבתי מייל מהיר בטלפון והחלפתי את האות יוד באות עין כך שפניתי לחברתי במילים רחל העקרה, אך בזמנים כאשורם יישום קוד ההתנהלות האלקטרוני, הנטיקט, יכול להפוך את חווית התקשורת האישית באינטרנט לחיובית הרבה יותר.
המאמר הופיע באנגלית בבלוג שלי בטיימס אוף ישראל

For Positive Communication: Netiquette Revisited

On the eve of the new millennium I read with my students a detailed article about the disadvantages of office email. At that time it was quite a new tool and was sometimes misused. The writer of the article argued that although office email was a boon to the work place, it had to be handed carefully as it was the cause for so many unnecessary misunderstandings.
As a member of several mailing lists, and Facebook and WhattsApp groups, I am always surprised how often misunderstandings become conflicts. Furthermore, the same people who are, in real life, civilized members of the community become volatile in their communication on the net.
Although electronic communication has been with us for quite a while, it is surprising to find out that not many people practice netiquette: the rules of etiquette that apply when communicating over computer networks, especially the Internet.
The virtual mentor Michael Hyatt compiled a clear and simple list of to-do and not-to-do rules for electronic communication. Most of those rules are well known. However, a quick refresher etiquette review could prove helpful.
Here is my rendition to Hyatt's Email Etiquette 101
-- Keep messages brief and exactstate your most important point first and clarify the purpose of your message.
-- A brief mail, to limited number of recipients, increases your chance of getting a response
-- Limit your mail to a single message; if you need to discuss another matter write another mail
-- Write the topic of the mail clearly in the subject line
-- Do not respond right away. While instant message requires an instant response, it is quite enough to respond to an email within a  day.
-- Since  email doesn't allow the benefit of non-verbal cues, like a smile, or a kind look, your words become your tone, so choose them carefully. Do not use sarcasm and avoid jokes.  If, without meaning to, you offended someone apologize right away.
-- While email is a great tool for positive responses and encouragement, it is a poor choice for criticism. For that face to face interaction works best.
-- Don’t reply in anger. Wait a day or two and then check your mail and carefully consider what to do next.
-- Don’t send mails containing offensive remarks or derogatory adjectives, use proper language which could be quoted.
-- Avoid reply-all unless it is necessary and don’t use all CAPS and excessive punctuation in order to make a point. In the digital world they are the equivalent to shouting.
-- Check your spelling, especially if you are using automatic spelling, and reread your mail before you push the send button.
It has been almost twenty years since my students and I read the email article, and it seems that not much has changed. We use email for most of our needs but still senders and recipients have not learnt to take the time to examine the text carefully, and as a result misunderstandings happen all the time.
It's not always possible to remember to take the time and read or write carefully. It happened to me that, in a rush, while writing in Hebrew on my smartphone, I replaced Ayin for Youd, and referred to my female friend as "Barren" Rachel  instead of "Dear." Rachel. But, in normal times, whenever possible, applying netiquette could make personal communication over the internet a much more positive experience.
The essay appeared in the Times of Israel

Thursday, June 9, 2016

לעבר יש זכות הצבעה והפמניסטיות הדתיות:



אני חילונית אבל הקבוצה החביבה עלי בפייסבוק היא ״אני פמיניסטית דתיה וגם לי אין חוש הומור.״ זאת קבוצה לא פוליטית, ובה יותר מ10000 חברות וחברים, רובן נשים דתיות.
בתאור הקבוצה כותבות האחראיות ש״זהו מקום עבור נשים לחלוק ולשתף לחלוק ולשתף אירועים מחייהן במסגרת הדת. מקום בו הן יכולות לצחוק על הכול, בלי להצטדק, בלי להתנצל, בלי להיות מואשמות בחוסר צניעות, ובלי להסביר למה אין להן חוש הומור.״

אך כפי שמעיד פוסט שפורסם לאחרונה (אחד מני רבים) חברות הקבוצה מצליחות לממש הרבה מעבר לזה.
״אחרי שהשתתפתי במניין שוויוני בספריה, אחד הקוראים עצר אותי ושאל. ׳מה זה היה? ׳ ׳מנחה׳ עניתי לו: ׳אל תתחכמי, תקשיבי לי כדאי שתתרחקי מכל הדברים האלו, ותעשי רק מה שאמך היתה עושה.׳ ׳אבל אמי גם היא מתפללת במניין שוויוני׳ עניתי. יותר לא שמעתי ממנו.

המקרה התמים לכאורה, מגלם בתוכו את כל התורה כולה. הוא עשיר באזכורים ומסרים חתרניים, ואלו נהירים לגמרי לקהל היעד. משורות קצרות אלו הקוראות מציירות פרופיל מובהק של הכותבת. הן מכירות את המציאות שלה וגם את סוג הביקורת וחוסר סובלנות שהיא חווה באופן יומיומי. הן לוקחות בחשבון שהרקע האישי שלה מקל עליה לחיות לפי אמונתה.
מילוי פערים כדי לפענח סבטקטס מינימליסטי של טקסט מוכר לקוראות הפוסט כי אינו שונה באופיו מסוג הקריאה הצמודה שכותבת הפוסט ורבות מחברותיה מיישמות על בסיס יומיומי בלימוד טקסטים מקראיים.

בשנת 1969 במאמר המכונן ״המלך במבט אירוני״ מנחם פרי ומאיר שטרנברג הציגו צורת ניתוח זאת לקוראים מחוץ למעגל חוקרי המקרא. הם הצביעו על כך שבטכניקת כתיבה מחוררת מצליח המספר המקראי של סיפור דוד ובת שבע להביע את הסתייגותו מדוד ואת ביקורתו על מעשיו. כדי להבין את המשמעות העמוקה של הטקסט על הקורא להיות אקטיבי ולמלא את הפערים.
במקרה של הקורא המתחסד בספריה, נצחון האישה הצעירה ברור לקוראת הבקיאה בחומר. תוך דקות זכתה כותבת הפוסט למאות תגובות נלהבות מחברות הקבוצה.
כצופה מן החוץ אני מרגישה שבניגוד לקבוצות פמיניסטיות אחרות בפייסבוק, זאת קבוצה פרגמטית הרבה יותר. חברות הקבוצה עובדות ללא לאות כדי לשנות אספקטים שונים במציאות שלהן. יש בהן צעירות רבות שעושות כל שביכולתן ליצור קהילה דתית שוויונית וצודקת יותר, שתהיה מקום מתאים להן ולבנותיהן.
לאחרונה הארגון פמיניסטי דתי, ״קולך״ ערך כנס באוניברסיטת בר אילן. לי ברור שבקרוב פדלחושיות (כך הן קוראות לעצמן) תיקחנה חלק משמעותי בהנהגת החברה הישראלית, בתוך ומחוץ לעולם הדתי.
בחלקה הראשון של המאה ה20 הרב מרדכי קפלן אמר ״לעבר יש זכות הצבעה, אך אין לו זכות וטו.״ לקח זמן, אך הפמיניסטיות הדתיות הצליחו להשקיט כמה רוחות רפאים מהעבר. נקוה שהמשמעות היא שהעולם הדתי בישראל הופך בהדרגה לנגיש וידידותי לנשים בכלל ולנשים דתיות בפרט.
המאמר פורסם במקורו אנגלית, בשבוע של כנס קולך ביולי 2015, בעיתון הדיגטלי טיימס אוף ישראל

Tuesday, June 7, 2016

עם הספר לא ברשימת המדינות האורייניות


שבת הוא ערב שבועות החג בו אנו חוגגים את מתן תורה בהר סיני. מתנה זאת הפכה אותנו לעם הספר ובמשך ההסטוריה הזהות היהודית היתה תמיד קשורה בתורה וכך התרגלנו לחשוב על עצמנו כעם הספר.
אבל זה כבר לא בדיוק כך, ברשימה של 10 המדינות האורייניות שהתפרסמה לאחרונה בגרדיאן פינלנד זכתה במקום ראשון וישראל אפילו לא נכנסה לרשימה. ג'ון מילר שערך את המחקר מאמין שפינלנד, נורווגיה, איסלנד, דנמרק, ושבדיה הגיעו לחמשת המקומות הראשונים הודות לכך שתרבותם רואה בקריאה ערך.
המחקר לא מתייחס רק לתוצאות מבחני קריאה בסיסיים אלא מביא בחשבון ״מאפייני התנהלות אוריינית״ כלומר מכמת את מספר הספריות האקדמיות, ציבוריות ובית ספריות, מספר הספרים הקיימים בספריות אלו וכו.
כאשר רק מבחני קריאה בסיסיים נלקחו בחשבון
סינגפור, דרום קוראה, יפן, וסין הגיעו לראש הרשימה. אבל כשהתווספו למשוואה מאפייני ההתנהלות אוריינית, אף אחת ממדינות אלו לא הגיעה לרשימת ה25 העליונות.
המחקר מוכיח מה שרבים מאיתנו מרגישים בצורה אינטואיטיבית, שחשוב מאד לקרוא.
מסקנות המאמר הן שהתנהלות אוריינית הינה קריטית להצלחתם של יחידים ושל מדינות בכלכלת הידע שמאפיינת את העתיד הגלובלי שלנו.
בריטניה הגיעה למקום ה19. דיאנה ג׳ארלד, יושבת ראש ארגון לקידום הקריאה, הביעה את אכזבתה מהתוצאה: ״אנחנו בני העם של שיקספיר ודיקנס, יש לנו מסורת ספרותית מדהימה. אנחנו עושים עבודה חשובה בללמד ילדים לקרוא, אך חייבים להדגיש את חדוות הקריאה״.
גם כאן בישראל לעם הספר יש לנו מסורת ספרותית מדהימה. גם אנו עושים עבודה חשובה ומלמדים את ילדינו לקרוא מוקדם, אז מה קרה לנו, למה חדלנו להיות מדינה אוריינית?
יש לכך בודאי סיבות רבות וחשובות אך אתרכז בסיבה אחת ברורה. ב10 השנים האחרונות משרד החינוך והתרבות התפצל לשניים. איך ניתן להפריד בין חינוך לתרבות?
לא ניתן. זה היה צעד פוליטי ציני שמעיד על על שממשלות ישראל לא מתייחסות ברצינות לחינוך ולתרבות. יותר מזה, מנהיגנו לא מבינים את התפקיד המכריע שיש לחינוך ולתרבות בעיצוב העתיד של מדינתנו. ברור שסכום החלקים קטן כאן מהשלם ולמרות ההשקעה בחינוך (מקום שני אחרי ברזיל) זה לא הפך אותנו למדינה אוריינית.
בשבת יהודים רבים ישתתפו בתיקון ליל שבועות. הלמוד הלילי הוא הרבה מעבר לסתם קריאה בתורה, זאת הזדמנות ללימוד הומניסטי ופילוסופי של המקורות. מנהג התיקון התחיל בצפת במאה ה16. זה העבר שלנו, וזאת בדיוק הגישה שאותה כדאי להשיב לתרבות שלנו היום.
ולעניין הקריאה, לפי תוצאות מחקר האוריינות אם ילדינו ומדינתנו מעונינים להצליח בעולם של מחר כדאי לפתוח ספר כבר היום.

"People of the Book" Did Not Make The Top 10 List Of Literate Nations


Saturday is the eve of Shavuot, the holiday when we celebrate Matan Torah, the giving of the Torah to the Jewish People at Mt. Sinai. This gift has turned us into People of the Book, and as throughout the centuries Jewish identity was connected with the Torah, we have come to regard ourselves as a literate nation.
However, this is no longer the case, in a recent list of the world’s ten most literate nations, in the Guardian Finland ranked first, and Israel did not make the top ten at all. John Miller,who conducted the study, believes that Finland, Norway, Iceland, Denmark, and Sweden achieved the top marks because their culture values reading.
That research did not look only at literacy achievement tests, but it closely examined  “literate behavior characteristics,” which means parameters like numbers of academic, public and school libraries, and the numbers of books in libraries, and statistics on years of schooling, computer penetration and newspapers.
When basic reading assessment were the only factors considered, Singapore, South Korea, Japan and China came on top. However when adding in the factors of literate behaviors, none of those countries made even the top 25 list. 
This study proves what many of us feel intuitively, that reading matters. It concludes that “literate behaviors are critical to the success of individuals and nations in the knowledge-based economics that define our global future”.
The United Kingdom reached  the 19th place. Diana Gerald, the chief executive of UK reading charity BookTrust, expressed her disappointment from the low ranking:  “We come from the nation of Dickens and Shakespeare, we have an extraordinary literary background.” “I believe we are doing lots of good work on core literacy and phonics, which are vital, but we need to add … getting children from a young age into loving reading, and wanting to read ."
Similarly, we are the people of the book and have an extraordinary literary tradition. We also do lots of good work on teaching our children to read. So what happened to us, why did we cease to be a literate nation?
There must be many important reasons to that decline, but I would like to focus on the most obvious one. For the last 10 years, in Israel the ministry of Education and Culture has been divided into two. How is it possible to separate between education and culture?
It isn’t, this was a cynical political move, which reveals that for the last ten years our governments have not been taking education and culture seriously. Moreover, our leaders fail to see the crucial role education and culture have in devising  the future of our nation.  Obviously this separation has not made the whole greater than the sum of its parts, and it is not surprising that although Israel is number 2 in its educational investment (after Brazil) this investment does not make us a literate nation.
Traditionally on Shavuot many Jewish people stay up all night reading and studying a variety of sacred texts. This custom Tikkun Leil Shavuot, goes beyond reciting the Torah, toward a more philosophical and humanistic reading of the different texts
I read that the custom of Tikkun originated with the mystics of Safed in the 16th century. This was our past, and it is exactly the kind of approach that we need to bring back into our culture today. The literate study clearly finds that if our children and our nation wish to succeed in tomorrow's world  we should start by reading books now.
The essay appeared in the Times Of Israel