כיון שמשפחתי מתגוררת מעבר לים החברות שלי הן באמת מוקד חיי. בעצם כך גדלתי . החברה הכי טובה של אמי היתה יותר קרובה ממשפחה. חברה כזאת היא יותר קרובה מאחות, אני לגמרי סומכת עליה לגמרי ומצפה ממנה לאישור, תמיכה, ועצה. כך יותר קל ונעים לנו לעבור ביחד את החיים ולהתמודד עם אתגרים. אני מספרת לה לפעמים דברים שלא אשתף את בן זוגי..
בגלל המשמעות העמוקה שלו ״מוסד החברה הכי טובה״ הוא די מורכב, והיחס אליה הוא אמביוולנטי. בני זוג למשל לא משתגעים על החברה, וזה בלשון המעטה. הם רואים בה לעיתים איום על הנישואין, ומרגישים חשופים לידה. הם חושדים שהיא יודעת עליהם יותר מידי ומעריכים בצדק שהנאמנות הראשונה שלה היא עם החברה, בת זוגם.
אמביוולנטיות היא גם חלק מובנה ביחסים עצמם, ואחד הביטויים שלה היא ציפיות. קשר נפשי כל כך חזק בין נשים מוליד כמובן ציפיות וכשאלו לא מתממשות האכזבה עצומה.
זה לא מפליא שלאורך ההסטוריה הייתה נטיה לזלזל בחברות בין נשים. שרלוט יאנג הסופרת הויקטוריאנית טענה: חברות בין נשים לא תשגשג עד שמעמדה של האשה יעלה. גם הפמיניסטית הבריטית החשובה ורה בריטן כתבה שבניגוד לחברות בין גברים שכתבו עליה שירי הלל, חברות בין נשים לא רק שלא נחשבת, אלא נתפסת כנלעגת ומפורשת בצורה מעוותת. (1942)
אפשר לקרוא את אותה מסקנה במחקרים סוציולוגים. גרהם אלן כתב ב1989 שעד לאותו זמן היחס לחברות בין נשים הוא פשטני, סטריאוטיפי ושלילי וזה בא לכסות על חשש מהכוח של התאגדות נשית. רק לאחרונה המחקר האקדמי החל להכיר בכוח ובחשיבות של חברות בין נשים כקשר החברתי הכי אינדיוידואלי וחופשי (לא פורמלי) שקיים. אני לגמרי מזדהה.
כשחברתי הטובה ביתר התרחקה ממני אחרי יותר מ30 שנה, תחושת האובדן היתה איומה. כמעט לא התמודדתי עם החור שנוצר בחיי. אבל זאת אני יודעת שכל זמן ששתיינו כאן על האדמה יש לי בת ברית כי בכל זאת החברה הכי טובה אמורה להיות לנצח.
בגלל המשמעות העמוקה שלו ״מוסד החברה הכי טובה״ הוא די מורכב, והיחס אליה הוא אמביוולנטי. בני זוג למשל לא משתגעים על החברה, וזה בלשון המעטה. הם רואים בה לעיתים איום על הנישואין, ומרגישים חשופים לידה. הם חושדים שהיא יודעת עליהם יותר מידי ומעריכים בצדק שהנאמנות הראשונה שלה היא עם החברה, בת זוגם.
אמביוולנטיות היא גם חלק מובנה ביחסים עצמם, ואחד הביטויים שלה היא ציפיות. קשר נפשי כל כך חזק בין נשים מוליד כמובן ציפיות וכשאלו לא מתממשות האכזבה עצומה.
זה לא מפליא שלאורך ההסטוריה הייתה נטיה לזלזל בחברות בין נשים. שרלוט יאנג הסופרת הויקטוריאנית טענה: חברות בין נשים לא תשגשג עד שמעמדה של האשה יעלה. גם הפמיניסטית הבריטית החשובה ורה בריטן כתבה שבניגוד לחברות בין גברים שכתבו עליה שירי הלל, חברות בין נשים לא רק שלא נחשבת, אלא נתפסת כנלעגת ומפורשת בצורה מעוותת. (1942)
אפשר לקרוא את אותה מסקנה במחקרים סוציולוגים. גרהם אלן כתב ב1989 שעד לאותו זמן היחס לחברות בין נשים הוא פשטני, סטריאוטיפי ושלילי וזה בא לכסות על חשש מהכוח של התאגדות נשית. רק לאחרונה המחקר האקדמי החל להכיר בכוח ובחשיבות של חברות בין נשים כקשר החברתי הכי אינדיוידואלי וחופשי (לא פורמלי) שקיים. אני לגמרי מזדהה.
כשחברתי הטובה ביתר התרחקה ממני אחרי יותר מ30 שנה, תחושת האובדן היתה איומה. כמעט לא התמודדתי עם החור שנוצר בחיי. אבל זאת אני יודעת שכל זמן ששתיינו כאן על האדמה יש לי בת ברית כי בכל זאת החברה הכי טובה אמורה להיות לנצח.
No comments:
Post a Comment